מאיפה להתחיל
1. שוב , אחדות עם הבורא מתבטאת בשיוויון הנפש הזה
בפן המעשי :
אנשים יכולים לספר הרבה סיפורים על זה שהם "באחדות עם הבורא" וחווים חוויות שונות.
אבל בסופו של דבר , אחדות עם הבורא איננה נמדדת בחוויות בלבד.
אחדות עם הבורא נמדדת גם בגישה שלך כלפי דברים.
ואם עדיין יש בך התרגשות מהצלחה או מכישלון , אם עדיין אתה מתרגש כשמשבחים אותך או מגנים אותך , אז עם כל הכבוד למדיטציות שלך , עדיין אינך באחדות עם הבורא.
למרות שכן , המדיטציה שלך יכולה לקרב אותך לשם , למצב של שיוויון נפש.
 
וגם ההיפך נכון -
יתכן שאינך עושה כלל מדיטציות , אך הגעת למצב של "שיוויון נפש" כזה.
אז אתה באחדות עם הבורא.
 
אין מדובר כאן על סתם אדישות , או דיכאון שאלו מחלות.
המדובר כאן על אדם שהוא פועל בעולם , ויציב בעולם , אך איננו מתרגש מהעולם.
 
2. לגבי מה ששמעת ממהרישי , משל יפה ואמיתי מאוד
 
3. אדם הנמצא בתודעה הזו של שיוויון נפש כלפי העולם , הוא בתודעת שליח.
שליח ממלא את שליחותו , ולא אכפת לו האם מגנים אותו או משבחים אותו.
לא אכפת לו אם הוא מלך , או ם הוא קבצן.
 
כי פעולתו איננו לצורך עצמו , אין לו "אני".
כאשר אדם פועל בתודעת שליח כזו , הוא מגיע לשיוויון נפש.
 
בכל נקודה בעולם , ובכל מצב שאתה נמצא , קיימת שליחות.
ושליח אמיתי הוא שווה נפש , ולא משנה באיזה מצב הוא נמצא , הוא ממלא את שליחותו כראוי.
בעושר ובעוני , כעבד או כאדון , כאיש או כאישה ..... הוא שם את האלוהי לנגד עיניו ובתודעתו , ופועל מהמקום הזה.
זה אדם "מחובר".
 
אם תקרא את הסיפורים על יוסף בתנ"ך , זו הדוגמה הכי טובה שאני מכיר.
 
3. ניתן לחיות בתודעת אחדות , אך נצרכת לזה עבודה.
אינני מכיר אדם , שהדברים שכתבתי בסעיף 1 הם טבעיים עבורו.
כדי להגיע לשיוויון נפש אמיתי , נדרשת עבודה.
זו לא זכותו של אף אחד , מבלי שעבד והשתדל.
 
(עיין בעניין זה בספר פרק ו' פס' 33-47).
 
