דבר ראשון תודה על התגובה
כן כשאני רואה אותו מדבר עם אחרת,אני מנסה להבליג,ומצליחה...באותו רגע זה אומנם מפריע לי טיפה,אבל אחרי כן כשאני מסיימת לעבוד או משהו אני שוכחת מזה,ויותר מזה,עם אותן בנות שיוצא לו לדבר-סתם ככה אפילו בידידות,אני מדברת...וזה די מוזר. אני אגיד לך למה אני רוצה לעזוב את העבודה-כי התחלתי לעבוד שם אחרי שנפרדנו-ובאיזשהו מקום לא הייתי צריכה לבוא לעבוד שם מלכתחילה,זה כאילו לא נותן להתנתק לגמרי-זה לא כאילו-זה באמת. אני פשוט לא מסוגלת לקבל פרידות-וזה לא קשור אליו-כזו אני. אני מבינה שזוג לא תמיד מסתדר,ונפרדים. אבל קשה לי לקבל את זה-שבסופו של דבר מה שנשאר זה זיכרונות-אז מה,בעצם כל קשר שלי ישאר כזיכרון?עד שיגיע האחד...?! היה לי איזה מישהו שיצאתי איתו תקופה מסויימת,ואחרי איזה חודש ראיתי אותו שוב במקרה-וואלה לא היה אכפת לי-באמת אליו לא הרגשתי כלום,ומבחינתי הוא היה כסתם זיכרון,אבל זה כי לא הייתי איתו תקופה ארוכה. אבל ברגע שאני עם מישהו תקופה ארוכה,ואז נפרדים-כל הרגשות שהתפתחו וכל זה,זה בעצם שוב להפרד גם מהם-לשכח מהם- זה לא שהוא ואני נפרדנו מחוסר אהבה-יום אחד ,מישהו מאתנו אמר "זהו,אני לא אוהב\ת"קם והלך. אהבנו מאוד...וזה מה שמכאיב,זה נגמר עם אהבה...אבל נגמר בגלל שלא הסתדרנו. מקווה שהצלחת להבין אותי...ברגע שנפרדים עם אהבה-אפילו שעם התקופה של הפרידה היא דועכת,אי אפשר להשאיר קשר כזה כסתם זיכרון...אני לא מסוגלת לקבל את זה שזה סתם זיכרון-למרות שמצד שני אני ממש לא רוצה לחזור-כי אני יודעת שהוא ואני לא מתאימים .אז אני ממשיכה בחיי',ויוצאת עם גברים אחרים,זה לא שאני כל היום חושבת עליו ובוכה-ממש לא.המשכתי בחיים שלי,עבודה,לימודים,צבא...אבל לפעמים נוצר מצב-שיוצא לי לחשוב עליו ועליי...ואז באים מעט געגועים. ואולי באמת זו הבעיה-שאני לא מסוגלת לקבל את זה?! סליחה על החפירה, ותודה...
אני אוהבת לבקר פה מדיי פעם... 
