קריעה - סיפור
קריעה שנתה הייתה טרופה הלילה. גאולה מצאה את עצמה מסתובבת במיטה מצד אל צד בחוסר מנוחה. כאב ראש טורדני החל מציק והמחשבות החלו מתרוצצות. היום שחלף היה מייגע, בדרך כלל ימי שבת הם ימים קשים. רועי, בנה בכורה, מגיע מהצבא והיא משתדלת להכין לו את המטעמים שהוא הכי אוהב, כמו שהוא מכנה אותם "מבית היוצר של אמא", אחותה ברכה שכל-כך אוהבת את רועי, תמיד "קופצת" לביקור עם בעלה והתאומים, ובדרך מביאה את אימה, סבתא אהובה שלא תחמיץ שום הזדמנות לחבק את הנכד האהוב עליה במיוחד. השבת הגיעו כהרגלם והגיעו גם אחיה יוסי, אשתו ובנותיו. ארוחת הצהריים הייתה חגיגית ורועשת, הילדים התרוצצו בכל רחבי הבית, היה שמח אבל מעייף. אודי, כהרגלו לא עוזר יושב ומחכה שיישרתו אותו. ברכה עזרה קצת בשטיפת הכלים וכל הנטל היה על כתפיה כרגיל. עכשיו הרגישה את רגליה כבדות וראשה כואב ושנתה נודדת. מחר רועי חוזר לבסיס, הוא משרת במג"ב בשטחים, וכל השבוע היא דואגת לו ובקושי מרוכזת, חיה מטלפון אחד למשנהו. " אולי אקום ואשתה איזה כדור נגד כאב הראש הזה…." חשבה לעצמה. התרוממה בשקט כדי לא להפריע את שנתו של אודי , הכניסה את רגליה לתוך נעלי הבית בקושי, "כן הן נפוחות..." מילמלה בינה לבינה ושירכה דרכה לכוון המטבח. בדרכה למטבח העיפה מבט בחדר של רועי, בנה שישן את שנתו. כמו שנהגה לעשות תמיד עם שלושת ילדיה עת היו קטנים, לא עלתה על יצועה עד שבדקה שכל אחד מהם במיטתו, מכוסה היטב והחלון סגור, היא אהבה להקשיב לנשימותיהם הכבדות. אך היום התעכבה ליד חדרו של רועי, הביטה בו ודמעות החלו זולגות מעיניה ולא ידעה למה. מיד סילקה כל מחשבה רעה מראשה , מחתה דמעותיה והמשיכה לכוון המטבח. הדליקה את האור, התיישבה על השרפרף, הניחה את ראשה בין כפות ידיה והחלה בוכה. גאולה נתנה לדמעות לשטוף את פניה, אפילו לא מחתה אותן עד שגווע הבכי מעצמו. הושיטה את ידה לסינור הפרחוני וניגבה את פניה, חפנה את פניה בתוך הסינר והריחה את כל ריחות התבשילים שהכינה לכבוד השבת והחלה מתייפחת שוב בקול חנוק לתוך הסינר. ” מה מקומי בחיים האלו, הרהרה גאולה, מה אני שווה, כבר בת 48 ומה הספקתי... ? ללדת 3 ילדים, להיות אמא ורעיה ובאמת שהשתדלתי להיות בסדר. המשיכה גאולה להתייפח עד שחשה הקלה וגם כאב הראש כבר לא היה כ"כ חזק והחליטה לוותר על הכדור לחזור למיטה לנסות להירדם. בשׂכבה נזכרה, כי בשבוע שעבר עת נסעה ברכבת לחיפה לביקורת בבית החולים רמב"ם, עצר ליד מושבה גבר והושיט ידו לקבל תרומה כל שהיא תמורת מחזיק מפתחות עם "חמסה". גאולה נתנה לו 10 שקלים לקחה את מחזיק המפתחות וחשבה לעצמה, מזמן רציתי לקנות לרועי, נו הנה.... ושמחה על ההזדמנות שנקרתה בדרכה. היא זוכרת שכל הדרך חשבה על ה"חמסה" והבטיחה לעצמה שתכניס את זה לתיק של רועי מבלי שירגיש כי הוא לא יסכים לקחת מרצונו הוא בטח יכעס.... חשבה לעצמה ויאמר לה כהרגלו "נו אמא ?? שוב את והאמוּנוֹת התפלות שלך...? " שוב קמה ממיטתה ניגשה אל תיקה והוציאה את ה"חמסה", ועשתה את אשר חשבה לנכון. הפעם גאולה חזרה אל מיטתה ומשהו בתוכה היה יותר רגוע. נרדמה. השעה 10.30 בבוקר, גאולה כבר ערה מזמן, טורחת ומסדרת את הבית ומפזמת לה את "אדון עולם אשר ברא...." תמיד אהבה לפזם את המזמור הזה, זכר לימים אחרים עת הייתה תלמידה בבית ספר דתי. רעש וקולות מהומה עלו מכוון חצר הבניין, אהובה השתתקה וחשה אל מרפסת הסלון לברר מה ועל מה המהומה ... נו בטח שוב רבים השכנים על מקום חנייה, מה כבר יכול להיות...? אנשים התגודדו למטה על המדרכה ובליל מילים יצא מכל פה, לא ברור היה לגאולה מה קורה שם. טוב, ארד ואראה מה קרה, הזדמנות להרים את המגבת שנפלה לי קודם כשתליתי כביסה, חשבה לעצמה תוך כדי נעילת הדלת. בחצר הבית התחוור לה ששוב היה פיגוע. הפעם קשה מאד, 22 הרוגים, רובם חיילים וכמה עשרות פצועים. "איפה זה קרה..?" שאלה אהובה וכבר רצה במעלה המדרגות מבלי להמתין לתשובתו של מישהו. תוך שניות הייתה כבר עם מכשיר הטלפון ביד מחייגת לכל מספר טלפון אפשרי. לבעלה במקום העבודה´ הקו היה תפוס, במכשיר הנייד שלו ענה המענה הקולי. גם אצל רועי השיב רק המענה הקולי, בבית אחותה לא הייתה תשובה ואצל אמה הקו היה תפוס. חסרת אונים המשיכה גאולה לנסות שוב ושוב אך ללא הצלחה. הפעילה את מכשיר הטלוויזיה בתקווה להירגע בינתיים, תוך נסיונותיה הכושלים להשיג מענה כלשהו. הביטה בחרדה במראות ובקושי שמעה את אשר דיווחו כוחות הבטחון איך ומה ההשערות לגבי הפיגוע, רק עיניה שוטטו על המירקע כאילו שם תמצא את התשובה לה היא מייחלת שרועי בכלל לא שם..... נקישה בדלת הקפיצה את גאולה והיא רצה אחוזת פחד לפתוח בתקווה להתבדות. אכן זו רק השכנה "שמעת מה קרה..?" גאולה לא השיבה לה וחזרה שוב אל המירקע תוך שהיא ממשיכה לנסות ולהשיג קשר כלשהו, ללא הצלחה, בינתיים. ריקי השכנה עמדה שם מליטה פניה בידיה ומלמלה בינה לבינה ודמעות זלגו מעיניה "אוי גאולה תראי... תראי את התיק הזה שמפוזר שם עם כל הבגדים והחפצים והעוגיות וה"חמסה", כמה נורא, אוי לאמא שתראה את זה..." צפירות האמבולנס ייבבו כרקע לזעקות השבר. קריעה, דממה קודש, אודי קרא את קריאת הקדיש פעמיים . קסנדרה
קריעה שנתה הייתה טרופה הלילה. גאולה מצאה את עצמה מסתובבת במיטה מצד אל צד בחוסר מנוחה. כאב ראש טורדני החל מציק והמחשבות החלו מתרוצצות. היום שחלף היה מייגע, בדרך כלל ימי שבת הם ימים קשים. רועי, בנה בכורה, מגיע מהצבא והיא משתדלת להכין לו את המטעמים שהוא הכי אוהב, כמו שהוא מכנה אותם "מבית היוצר של אמא", אחותה ברכה שכל-כך אוהבת את רועי, תמיד "קופצת" לביקור עם בעלה והתאומים, ובדרך מביאה את אימה, סבתא אהובה שלא תחמיץ שום הזדמנות לחבק את הנכד האהוב עליה במיוחד. השבת הגיעו כהרגלם והגיעו גם אחיה יוסי, אשתו ובנותיו. ארוחת הצהריים הייתה חגיגית ורועשת, הילדים התרוצצו בכל רחבי הבית, היה שמח אבל מעייף. אודי, כהרגלו לא עוזר יושב ומחכה שיישרתו אותו. ברכה עזרה קצת בשטיפת הכלים וכל הנטל היה על כתפיה כרגיל. עכשיו הרגישה את רגליה כבדות וראשה כואב ושנתה נודדת. מחר רועי חוזר לבסיס, הוא משרת במג"ב בשטחים, וכל השבוע היא דואגת לו ובקושי מרוכזת, חיה מטלפון אחד למשנהו. " אולי אקום ואשתה איזה כדור נגד כאב הראש הזה…." חשבה לעצמה. התרוממה בשקט כדי לא להפריע את שנתו של אודי , הכניסה את רגליה לתוך נעלי הבית בקושי, "כן הן נפוחות..." מילמלה בינה לבינה ושירכה דרכה לכוון המטבח. בדרכה למטבח העיפה מבט בחדר של רועי, בנה שישן את שנתו. כמו שנהגה לעשות תמיד עם שלושת ילדיה עת היו קטנים, לא עלתה על יצועה עד שבדקה שכל אחד מהם במיטתו, מכוסה היטב והחלון סגור, היא אהבה להקשיב לנשימותיהם הכבדות. אך היום התעכבה ליד חדרו של רועי, הביטה בו ודמעות החלו זולגות מעיניה ולא ידעה למה. מיד סילקה כל מחשבה רעה מראשה , מחתה דמעותיה והמשיכה לכוון המטבח. הדליקה את האור, התיישבה על השרפרף, הניחה את ראשה בין כפות ידיה והחלה בוכה. גאולה נתנה לדמעות לשטוף את פניה, אפילו לא מחתה אותן עד שגווע הבכי מעצמו. הושיטה את ידה לסינור הפרחוני וניגבה את פניה, חפנה את פניה בתוך הסינר והריחה את כל ריחות התבשילים שהכינה לכבוד השבת והחלה מתייפחת שוב בקול חנוק לתוך הסינר. ” מה מקומי בחיים האלו, הרהרה גאולה, מה אני שווה, כבר בת 48 ומה הספקתי... ? ללדת 3 ילדים, להיות אמא ורעיה ובאמת שהשתדלתי להיות בסדר. המשיכה גאולה להתייפח עד שחשה הקלה וגם כאב הראש כבר לא היה כ"כ חזק והחליטה לוותר על הכדור לחזור למיטה לנסות להירדם. בשׂכבה נזכרה, כי בשבוע שעבר עת נסעה ברכבת לחיפה לביקורת בבית החולים רמב"ם, עצר ליד מושבה גבר והושיט ידו לקבל תרומה כל שהיא תמורת מחזיק מפתחות עם "חמסה". גאולה נתנה לו 10 שקלים לקחה את מחזיק המפתחות וחשבה לעצמה, מזמן רציתי לקנות לרועי, נו הנה.... ושמחה על ההזדמנות שנקרתה בדרכה. היא זוכרת שכל הדרך חשבה על ה"חמסה" והבטיחה לעצמה שתכניס את זה לתיק של רועי מבלי שירגיש כי הוא לא יסכים לקחת מרצונו הוא בטח יכעס.... חשבה לעצמה ויאמר לה כהרגלו "נו אמא ?? שוב את והאמוּנוֹת התפלות שלך...? " שוב קמה ממיטתה ניגשה אל תיקה והוציאה את ה"חמסה", ועשתה את אשר חשבה לנכון. הפעם גאולה חזרה אל מיטתה ומשהו בתוכה היה יותר רגוע. נרדמה. השעה 10.30 בבוקר, גאולה כבר ערה מזמן, טורחת ומסדרת את הבית ומפזמת לה את "אדון עולם אשר ברא...." תמיד אהבה לפזם את המזמור הזה, זכר לימים אחרים עת הייתה תלמידה בבית ספר דתי. רעש וקולות מהומה עלו מכוון חצר הבניין, אהובה השתתקה וחשה אל מרפסת הסלון לברר מה ועל מה המהומה ... נו בטח שוב רבים השכנים על מקום חנייה, מה כבר יכול להיות...? אנשים התגודדו למטה על המדרכה ובליל מילים יצא מכל פה, לא ברור היה לגאולה מה קורה שם. טוב, ארד ואראה מה קרה, הזדמנות להרים את המגבת שנפלה לי קודם כשתליתי כביסה, חשבה לעצמה תוך כדי נעילת הדלת. בחצר הבית התחוור לה ששוב היה פיגוע. הפעם קשה מאד, 22 הרוגים, רובם חיילים וכמה עשרות פצועים. "איפה זה קרה..?" שאלה אהובה וכבר רצה במעלה המדרגות מבלי להמתין לתשובתו של מישהו. תוך שניות הייתה כבר עם מכשיר הטלפון ביד מחייגת לכל מספר טלפון אפשרי. לבעלה במקום העבודה´ הקו היה תפוס, במכשיר הנייד שלו ענה המענה הקולי. גם אצל רועי השיב רק המענה הקולי, בבית אחותה לא הייתה תשובה ואצל אמה הקו היה תפוס. חסרת אונים המשיכה גאולה לנסות שוב ושוב אך ללא הצלחה. הפעילה את מכשיר הטלוויזיה בתקווה להירגע בינתיים, תוך נסיונותיה הכושלים להשיג מענה כלשהו. הביטה בחרדה במראות ובקושי שמעה את אשר דיווחו כוחות הבטחון איך ומה ההשערות לגבי הפיגוע, רק עיניה שוטטו על המירקע כאילו שם תמצא את התשובה לה היא מייחלת שרועי בכלל לא שם..... נקישה בדלת הקפיצה את גאולה והיא רצה אחוזת פחד לפתוח בתקווה להתבדות. אכן זו רק השכנה "שמעת מה קרה..?" גאולה לא השיבה לה וחזרה שוב אל המירקע תוך שהיא ממשיכה לנסות ולהשיג קשר כלשהו, ללא הצלחה, בינתיים. ריקי השכנה עמדה שם מליטה פניה בידיה ומלמלה בינה לבינה ודמעות זלגו מעיניה "אוי גאולה תראי... תראי את התיק הזה שמפוזר שם עם כל הבגדים והחפצים והעוגיות וה"חמסה", כמה נורא, אוי לאמא שתראה את זה..." צפירות האמבולנס ייבבו כרקע לזעקות השבר. קריעה, דממה קודש, אודי קרא את קריאת הקדיש פעמיים . קסנדרה