seelinewoman
New member
קריסת הפרינט, ואני
אתמול החלו שלושת השבועות האחרונים שלי בעיתון. הוא לא ייסגר, הוא רק יעבור שלב נוסף במטמורפוזה שלו ויהפוך למה שהוא צריך להפוך אליו בעידן זה.
זה לא מונע את אווירת הסוף ואת המבוכה במסדרונות, כשכל מי שעובד לא יודע מה קורה אתו בוודאות, או יודע ושומר לעצמו.
אני פורשת בתכנית הפרישה מרצון של עובדים, כדי למנוע פיטורים של אחרים שטוב להם שם כעת, מסיבות אישיות לגמרי,
אבל זה משתלב בעיתוי הזה של תקשורת מתפרקת ומחפשת כיצד להיבנות מחדש.
בימי חמישי העבודה לחוצה במיוחד. גיליון יום שישי עמוס תמיד סיפורים וכתבות, וכעת כשביטלו את מוסף השבוע וצירפו אותו לחדשות, נוספו אנשים, עמודים, סיפורים וטורים.
רק אז אפשר לראות בדסק את המהומה שבדרך כלל מצלמים לכם בסרטים על מערכת עיתון. אל תאמינו לכל הרעש הבלתי נגמר הזה בסרטים.
במציאות, חייבים לשמור על שקט מסוים, כי כולם עובדים שכם אל שכם, ולכן חייבים להיות שקטים ככל האפשר כדי לערוך, לשכתב ולהגיה כמו שצריך,
בריכוז מרבי בתוך הלחץ ההיסטרי שבו מגיעות החדשות בישראל, ועוד בין הטלפונים והשאלות וההוראות שנזרקות באוויר.
אין עוד הרבה מדינות שבהן סוגרים דסק חדשות ומורידים עיתון בחצות ומשהו, כמו בישראל.
זאת למרות שעוברים בעולם למתכונת הניוז רום 24/7, כי המציאות קדחתנית מדי והאינטרנט דורש את שלו.
קצת אחרי תחילת המשמרת הגיעה הידיעה על ועד עובדי מעריב שהזדעק לגייס הפגנה גדולה מול משרדי דסק"ש,
כדי למחות נגד ישיבת הדירקטוריון שעומד לסגור את העיתון, או ליישם בו תכנית הבראה נוקשה.
לאף אחד אין באמת בעיה עם תכניות הבראה. ברור שצריך לעבוד נכון כלכלית.
אבל הבעיה היחידה נעוצה בכך שמוותרים מראש על עיתונות חופשית, אמיתית, שאינה עושה חשבון לבעלי ההון והכוח.
האוקסימורון הזה, עיתונות חופשית, נלעג במיוחד כשיודעים שמי שמחזיק ברוב העיתונות בישראל הוא או טייקון או חבר שלו.
לשמחתי, ואני בהחלט לא אובייקטיבית כאן, בעיתון שלי, למרות היותו פרטי, לא מערבבים שמחה בשמחה, ונלחמים במצב הטייקונות בלי קשר לקריסת התקשורת.
או להפך, אפילו. כולנו יודעים יפה מאוד: החובות של נוחי דנקנר, ערוץ 10 ההולך וגווע, הכספים הנשפכים ללא קשר לאיכות או לעיתונות אמיתית ב"ישראל היום".
כבר אתמול היה לי ויכוח בפייסבוק עם מי שטוען להיותו לוחם צדק חברתי, אבל לא אכפת לו מעיתונאים שמכרו, לטענתו, את מצפונם ויושרתם לבעלי ההון.
אני חושבת שבעניין זה כבר כולם הבינו שאי אפשר יותר לשתוק, וחייבים לצעוק כמה שיותר חזק. זאת כבר לא פרנסה.
זאת הליבה של עיתונות שאינה מטעם אף אחד. אני מסבירה לאנשים שלמרות הטענות שלהם נגד עיתונות ועיתונאים,
אלה האנשים היחידים שעוד חושפים עוולות ושחיתות שלטונית בסטנדרט עיתונאי ולא ברמה של אגדה אורבנית ברשת חברתית.
"אבל מה זה אכפת לך עכשיו, שסוגרים את מעריב?", שואל אותי עורך העמוד הראשון, "אחריי המבול, לא? עכשיו את נחשבת לניו-מדיה".
כי אני עוזבת אבל עדיין נשארת בעיתונות, הסברתי לו ואמרתי שאני מתעקשת להחיל על עיתונות האינטרנט את אותם הסטנדרטים של עיתונות הפרינט,
דווקא משום היכרותי עם הניו-מדיה. הלוואי שהיו מבינים באינטרנט שיש חוקים שחייבים להחיל גם ברשת.
אני, מכל מקום, עוברת לעיתון עצמאי באינטרנט, שלא משלמים בו עדיין, אבל הסטנדרט העיתונאי שלו לא פחות גבוה.
אולי אף יותר, משום ששם אין לנו טייקון על הראש. יש רק מקימי העיתון, ואותנו, והידע והניסיון שלנו, ומה שאנחנו מחשיבים כאיכות.
בכלל, על כתיבה איכותית באינטרנט יש לי הרבה מה לומר. במיוחד על אלה שמרוויחים מכתיבת תוכן איכותי שמקדם את האתרים שלהם,
אבל מסרבים לשלם שכר סופרים הגון שהוא שקל למילה. החמדנות הזאת היא האחראית לזבל שאתם מוצאים בכל מקום, בעיקר באינטרנט ובטלוויזיה,
וכל מה שייוותר לנו הוא סוגות תחתית כמו הישרדות למיניה. אפילו לא ריאליטי, אלא בלוף צרוף. יבורכו בעלי החזון על תקשורת אלטרנטיבית, עצמאית וחופשית,
אם טרם הבנתם למה צריך אותם, למרות כל הקיטורים.
בינתיים, מגיעות ידיעות גם על ערוץ 10, אבל מעריב לפחות ניצל עד הבוקר, או עד יום ראשון. רבים מהקולגות שלי לשעבר עברו לשם, ולמקומות אחרים.
אישית, אם להתוודות וידוי לא רלוונטי ואולי כן, לא מתה על כולם, למען האמת, אבל נלחמת על זכותם להתפרנס מעיתונות, ועל מקום עבודתם.
אם יש משהו שאנשים לא מבינים הוא ששוק תקשורת כל כך קטן גורם לנדודי כותבים ועורכים מגוף לגוף במעין סבב מתמיה של ביקוש והיצע,
ולכן אנשים מתקשים לעקוב, ולכן אנשים לא מבינים את המרת הטעם האישי של הכותבים, לפעמים. עם זאת, לטעם אישי אין קשר לחובתה של העיתונות להתקיים לעד.
גובה השכר הוא עוד רעה חולה של שוק תקשורת חמדן מדי, קטנוני. אם לכתב מתחיל בחברת חדשות כלשהי מציעים רק כחמשת אלפים שקלים שכר התחלתי,
מה יאמרו אזובי הקיר המשכתבים טקסטים?
קהל צרכני תקשורת נכבד, הבינו שעבודת עיתונות אינה קלה כמו שנדמה לכם. מיעוט מהעיתונאים הם פובליציסטים
שיושבים כמה שעות על טור או מאמר, ומקבלים על כך שם וכסף.
רוב העיתונאים הם ריפורטרים. זה אומר ריצה לקול הגונג, הביפר הנצחי, או קריאת העורך לצאת לשדה לחפש סיפור.
הכסף הזה משולם תמורת עבודת רגליים ולא רק ידיים. עיתונאי אינו פועל מקלדת. הוא פועל קשה יום שמדבר שעות עם אנשים רבים
כדי להביא לכם לפעמים פסקה אחת, מתומצתת, שיש בה כל העובדות שאתם רוצים לדעת, כצרכני תקשורת.
על זה חייבים לשלם, אבל אנשים התרגלו לקבל חינם, והתרגלו לא לשלם תמורת עבודה של אף אדם,
לא בתקשורת ולא בניקיון ולא באבטחה ולא בחינוך ולא בלשכת הרווחה.
כרגע, יש להמשיך להילחם, ואני עושה זאת מבחוץ, ועדיין קצת מבפנים.
בעוד שלושה שבועות פחות יום אני כבר לא אהיה בעיתונות הפרינט, אבל אמשיך להילחם עליה מכל מקום שאפשר.
בלעדי העיתונות, סליחה על הנחרצות הקיטשית, לא תדעו שום דבר ממה שאתם יודעים היום מהמקורות האמיצים של העיתונאים.
זה לבדו שווה את התמיכה והעידוד שלכם בעיתונות חופשית. זה והדמוקרטיה המחוזקת, כמובן.
אתמול החלו שלושת השבועות האחרונים שלי בעיתון. הוא לא ייסגר, הוא רק יעבור שלב נוסף במטמורפוזה שלו ויהפוך למה שהוא צריך להפוך אליו בעידן זה.
זה לא מונע את אווירת הסוף ואת המבוכה במסדרונות, כשכל מי שעובד לא יודע מה קורה אתו בוודאות, או יודע ושומר לעצמו.
אני פורשת בתכנית הפרישה מרצון של עובדים, כדי למנוע פיטורים של אחרים שטוב להם שם כעת, מסיבות אישיות לגמרי,
אבל זה משתלב בעיתוי הזה של תקשורת מתפרקת ומחפשת כיצד להיבנות מחדש.
בימי חמישי העבודה לחוצה במיוחד. גיליון יום שישי עמוס תמיד סיפורים וכתבות, וכעת כשביטלו את מוסף השבוע וצירפו אותו לחדשות, נוספו אנשים, עמודים, סיפורים וטורים.
רק אז אפשר לראות בדסק את המהומה שבדרך כלל מצלמים לכם בסרטים על מערכת עיתון. אל תאמינו לכל הרעש הבלתי נגמר הזה בסרטים.
במציאות, חייבים לשמור על שקט מסוים, כי כולם עובדים שכם אל שכם, ולכן חייבים להיות שקטים ככל האפשר כדי לערוך, לשכתב ולהגיה כמו שצריך,
בריכוז מרבי בתוך הלחץ ההיסטרי שבו מגיעות החדשות בישראל, ועוד בין הטלפונים והשאלות וההוראות שנזרקות באוויר.
אין עוד הרבה מדינות שבהן סוגרים דסק חדשות ומורידים עיתון בחצות ומשהו, כמו בישראל.
זאת למרות שעוברים בעולם למתכונת הניוז רום 24/7, כי המציאות קדחתנית מדי והאינטרנט דורש את שלו.
קצת אחרי תחילת המשמרת הגיעה הידיעה על ועד עובדי מעריב שהזדעק לגייס הפגנה גדולה מול משרדי דסק"ש,
כדי למחות נגד ישיבת הדירקטוריון שעומד לסגור את העיתון, או ליישם בו תכנית הבראה נוקשה.
לאף אחד אין באמת בעיה עם תכניות הבראה. ברור שצריך לעבוד נכון כלכלית.
אבל הבעיה היחידה נעוצה בכך שמוותרים מראש על עיתונות חופשית, אמיתית, שאינה עושה חשבון לבעלי ההון והכוח.
האוקסימורון הזה, עיתונות חופשית, נלעג במיוחד כשיודעים שמי שמחזיק ברוב העיתונות בישראל הוא או טייקון או חבר שלו.
לשמחתי, ואני בהחלט לא אובייקטיבית כאן, בעיתון שלי, למרות היותו פרטי, לא מערבבים שמחה בשמחה, ונלחמים במצב הטייקונות בלי קשר לקריסת התקשורת.
או להפך, אפילו. כולנו יודעים יפה מאוד: החובות של נוחי דנקנר, ערוץ 10 ההולך וגווע, הכספים הנשפכים ללא קשר לאיכות או לעיתונות אמיתית ב"ישראל היום".
כבר אתמול היה לי ויכוח בפייסבוק עם מי שטוען להיותו לוחם צדק חברתי, אבל לא אכפת לו מעיתונאים שמכרו, לטענתו, את מצפונם ויושרתם לבעלי ההון.
אני חושבת שבעניין זה כבר כולם הבינו שאי אפשר יותר לשתוק, וחייבים לצעוק כמה שיותר חזק. זאת כבר לא פרנסה.
זאת הליבה של עיתונות שאינה מטעם אף אחד. אני מסבירה לאנשים שלמרות הטענות שלהם נגד עיתונות ועיתונאים,
אלה האנשים היחידים שעוד חושפים עוולות ושחיתות שלטונית בסטנדרט עיתונאי ולא ברמה של אגדה אורבנית ברשת חברתית.
"אבל מה זה אכפת לך עכשיו, שסוגרים את מעריב?", שואל אותי עורך העמוד הראשון, "אחריי המבול, לא? עכשיו את נחשבת לניו-מדיה".
כי אני עוזבת אבל עדיין נשארת בעיתונות, הסברתי לו ואמרתי שאני מתעקשת להחיל על עיתונות האינטרנט את אותם הסטנדרטים של עיתונות הפרינט,
דווקא משום היכרותי עם הניו-מדיה. הלוואי שהיו מבינים באינטרנט שיש חוקים שחייבים להחיל גם ברשת.
אני, מכל מקום, עוברת לעיתון עצמאי באינטרנט, שלא משלמים בו עדיין, אבל הסטנדרט העיתונאי שלו לא פחות גבוה.
אולי אף יותר, משום ששם אין לנו טייקון על הראש. יש רק מקימי העיתון, ואותנו, והידע והניסיון שלנו, ומה שאנחנו מחשיבים כאיכות.
בכלל, על כתיבה איכותית באינטרנט יש לי הרבה מה לומר. במיוחד על אלה שמרוויחים מכתיבת תוכן איכותי שמקדם את האתרים שלהם,
אבל מסרבים לשלם שכר סופרים הגון שהוא שקל למילה. החמדנות הזאת היא האחראית לזבל שאתם מוצאים בכל מקום, בעיקר באינטרנט ובטלוויזיה,
וכל מה שייוותר לנו הוא סוגות תחתית כמו הישרדות למיניה. אפילו לא ריאליטי, אלא בלוף צרוף. יבורכו בעלי החזון על תקשורת אלטרנטיבית, עצמאית וחופשית,
אם טרם הבנתם למה צריך אותם, למרות כל הקיטורים.
בינתיים, מגיעות ידיעות גם על ערוץ 10, אבל מעריב לפחות ניצל עד הבוקר, או עד יום ראשון. רבים מהקולגות שלי לשעבר עברו לשם, ולמקומות אחרים.
אישית, אם להתוודות וידוי לא רלוונטי ואולי כן, לא מתה על כולם, למען האמת, אבל נלחמת על זכותם להתפרנס מעיתונות, ועל מקום עבודתם.
אם יש משהו שאנשים לא מבינים הוא ששוק תקשורת כל כך קטן גורם לנדודי כותבים ועורכים מגוף לגוף במעין סבב מתמיה של ביקוש והיצע,
ולכן אנשים מתקשים לעקוב, ולכן אנשים לא מבינים את המרת הטעם האישי של הכותבים, לפעמים. עם זאת, לטעם אישי אין קשר לחובתה של העיתונות להתקיים לעד.
גובה השכר הוא עוד רעה חולה של שוק תקשורת חמדן מדי, קטנוני. אם לכתב מתחיל בחברת חדשות כלשהי מציעים רק כחמשת אלפים שקלים שכר התחלתי,
מה יאמרו אזובי הקיר המשכתבים טקסטים?
קהל צרכני תקשורת נכבד, הבינו שעבודת עיתונות אינה קלה כמו שנדמה לכם. מיעוט מהעיתונאים הם פובליציסטים
שיושבים כמה שעות על טור או מאמר, ומקבלים על כך שם וכסף.
רוב העיתונאים הם ריפורטרים. זה אומר ריצה לקול הגונג, הביפר הנצחי, או קריאת העורך לצאת לשדה לחפש סיפור.
הכסף הזה משולם תמורת עבודת רגליים ולא רק ידיים. עיתונאי אינו פועל מקלדת. הוא פועל קשה יום שמדבר שעות עם אנשים רבים
כדי להביא לכם לפעמים פסקה אחת, מתומצתת, שיש בה כל העובדות שאתם רוצים לדעת, כצרכני תקשורת.
על זה חייבים לשלם, אבל אנשים התרגלו לקבל חינם, והתרגלו לא לשלם תמורת עבודה של אף אדם,
לא בתקשורת ולא בניקיון ולא באבטחה ולא בחינוך ולא בלשכת הרווחה.
כרגע, יש להמשיך להילחם, ואני עושה זאת מבחוץ, ועדיין קצת מבפנים.
בעוד שלושה שבועות פחות יום אני כבר לא אהיה בעיתונות הפרינט, אבל אמשיך להילחם עליה מכל מקום שאפשר.
בלעדי העיתונות, סליחה על הנחרצות הקיטשית, לא תדעו שום דבר ממה שאתם יודעים היום מהמקורות האמיצים של העיתונאים.
זה לבדו שווה את התמיכה והעידוד שלכם בעיתונות חופשית. זה והדמוקרטיה המחוזקת, כמובן.
