קריירת הסולו של ג'ון

[ליאור282]

מסכים איתך..

מאדם שכתב את השירים הטובים בהיסטוריה בשנות ה-60 ניתן היה לצפות לכמה שירי-על נוספים בהמשך הדרך, ואכן לא היו כאלה..

 

[בוקר בא לעבודה]

אני מבקש לא לזלזל בהיי פייב.

הזלזול והביטול המוחלט כלפיהם נובע מדעות קדומות, לפיהן ללהקת בנים לא יכולה להיות מוסיקה טובה. יש לי בבית כל הדיסקים של הייפייב, ואני נהנה כמעט מכל שיר - יופי של כתיבה, יופי של הלחנה והפקה מוסיקלית מעולה.

 

[daniel9977]

../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif

 

[daniel9977]

ליאור, אני גם חולה על הקטע....

האינסטרומנטלי ברובו "הת'ר" שלקוח מהאלבום האחרון של פול "דרייבינג ריין". שיר פשוט אדיר, עושה מצב רוח טוב. מומלץ בחום.

 

[בוקר בא לעבודה]

שיר אחד?

"No words". מה תגידי על זה, הא? הא?!

 

[Tomer 123]

בעניין קריירת הסולו של פול

פול מקרטני הוא יוצר גדול, אין מה לעשות נכון שקריירת הסולו שלו לא השתוותה למה שהוא עשה בביטלס, אבל בשנות ה 70 ובעיקר עם ווינגס היו לו כמה יציאות מצוינות, שלא היו מביישות גם את ימיו בביטלס. לטעמי "להקה במנוסה" הוא אלבום מצוין, וככה גם "לונדון העיר", "בחזרה לביצה", "מקרטני" ועוד אלבומים נוספים. מלבד זאת, אני חושב שאי אפשר לשלול בקלות את העדינות היפה של "מול און קינטייר", את המעברים החביבים ב"בנד און דה ראן" או את הפ'אנקיות המדליקה ב"היי היי היי" בשנות ה 80 מקרטני, כמו כל המוזיקה בעצם, התדרדר. למרות שהוא נשאר יוצר ענק, הוא הוציא כמה דברים די מביכים, אבל עדיין הצליח להכניס כמה שירים טובים בכל אלבום. אני חושב שהבעייה בפול שאחרי הביטלס היא העובדה שבלי ג'ון הוא הלך אל מה שהוא תמיד עשה הכי טוב: פופ. בניגוד לאגרסיביות של ג'ון, פול תמיד היה עדין ומלודי יותר. זה גרם לו לגלוש לא פעם אל הקיטש, אבל עדיין לשמור על רמה גבוהה של יצירה. לדעתי, העובדה שקריירת הסולו של ג'ון נפסקה ב 1980 תרמה גם למחשבה שג'ון נשאר ג'ון, ואילו פול הפך לסוכרייה מתקתקה וחסרת ערך. לג'ון, בדיוק כמו לפול, היו כמה קטעים נפלאים אבל גם כמה יציאות מביכות (מישהו אמר האלבומים המוקדמים עם יוקו?). לסיכום, כפי שכבר אמרו לפני: לנון+מקרטני יותר טוב מכל אחד לחוד, ואף אחד מהם לא חזר לכתוב שירים נפלאים כמו שהם כתבו יחד

 

[daniel9977]

שיר אחד:Little Lamb Dragonfly מומלץ

שיר מדהים ביופיו, במילותיו ובחרוזיו מתוך האלבום: Red Rose Speedway. חייבים לשמוע כדי להאמין. שימו לב ללחן, למילים, למשמעותם של המשפטים ובעיקר לחריזה המדהימה בשיר. מומלץ בחום.

 

[גיל מ]

אז ככה

לדעתי קריירת הסול של ג'ון קשה לעיכול יותר מזו של פול.. אנחנו יודעים איך זה התחיל עם שלושה אלבומים מוזרים בסוף שנות ה60 עם יוקו... למרות שהיא יותר קשה לעיכול אני אוהב אותה יותר מזו של פול.. הקריירה של פול לטעמי הייתה טובה וגם מוצלחת.. אבל באיזשהו שלב כבר מתחיל להימאס לשמוע את אותם שירים קיטשים (מישו אמר "שיר אהבה טיפשי"?) אצל ג'ון זה היה אחרת, פול נטה יותר לכיוון הפופ, לעומת זאת ג'ון פנה לכיוון של הרוקנרול ולפעמים אפילו רוק "כבד" (שונא את המונח הזה כי אין כזה דבר אבל לא היה לי מילה אחרת) וגם השירים שלו לדעתי מצוינים..

 

[The Walrus]

נו באמת...

באמת הייתה ירידה ברמה, אבל לא עד כדי כך. גם לג'ון וגם לפול יש הרבה יותר מ2 שירים שלא היו מביישים שיר ביטלס. ג'ון: Imagine, jealous guy, woman, working class hero, mind games... פול: magic, from a lover to a friend, put it there, mull of kintyre, וכמובן, השיר שלטעמי הוא השיר הכי טוב שמקרטני כתב בכל הזמנים (בלי הגזמה): Somedays מהאלבום Flaming pie. אפילו שאני מודה גם שפול התדרדר לקיטש יותר מדי פעמים..

 

[ליאור282]

ואוו..

SOMEDAYS. איזה כיף שעוד מישהו מכיר שירים "נידחים" אבל כל-כך מקסימים כמו השיר הזה... כשהאלבום יצא הקשבתי לשיר הזה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם..

 

[daniel9977]

Somedays - אין לי מילים כדי לתאר עד

כמה השיר הזה נפלא. כל כך קלאסי. יש שם כלים מוסיקליים נהדרים. הלחן והמילים.... וואו...., פשוט תענוג לאוזן.

 

[frikin shin]

ואוו.. איזה שרשור..

קודם כל אני שמחה לדעת שאנשים אומרים כמו ילדים בני שנה -

:זה ביטלס אז כולם טובים תמיד מושלמים מהממים כפרות שלי! אני שמחה לדעת שמוצאים חסרונות ולא קובעים ישר שהם הכי טובים כי הם ה-ביטלס. ודעתי בנושא : אני אישית, מהמעט שנחשפתי לכל אחת מהקריירות, אהבתי יותר את של ג'ון. למשל - האלבום imagine - אני אוהבת שם שיר שיר (how do you sleep קצת מרגיז אבל עדין יש לו לחן וקצב טוב). ופול - אני לא סובלת משמיעת התקליטים שלו. ממש לא. יש לו שירים נחמדים וקליטים וקצביים אבל לא יותר מזה. הוא לא מה שהוא היה בביטלס.

 

[Dancin Fool]

שמע אני לא ממש מסכים איתך

לדעתי מקארטני יוצר ענק והוא עשה דברים שבביטלס לא היו עושים נגיד הוא הוציא אלבום אלקטורני בשנת 1980 שהוא הקליט בבית שלו לא בטוח שלנון האריסון שלא נדבר על סטאר היו עושים את זה מקארטני לדעתי רק השתבך מאז הפרידה מהביטלס מבחינת הכתיבה הוא ניהיה יותר חד יותר ניסיוני ואותו דבר גם על ג'ון לנון שאתה בלהקה זה שונה מאשר שאתה אומן סולו ובגלל זה אתה לא יכול להשוות אבל כמו שאמרו פה רוב אלבומי הסולו של החברה האלה ממש טובים אני יותר מחובר להאריסון ומקארטני יום נעים

 

[יטבת22]

די מסכימה.

את ג'ון בתקופת הביטלס (ג'ון כשהוא כותב מלודיות) אני מעדיפה על פול בלי ספק. אבל לרוב האלבומים שלו אחרי הפירוק לא הצלחתי להקשיב עד הסוף.

 

[israely1]

חברה

לדעתי הנושא הזה הוא מאוד סתמי ורק גורם למריבות! כמב שאל נדבר על זה אף פעם לא נסכים אני לדוגמא אהבתי נורא את פול מיד לאחר הפירוק של הביטלס אהבתי את התקופה שלו עם ''וינגס'' והם גם היו הצלחה מאוד גדולה...אני מסכים שככל שהוא התרחק מהביטלס הרמה שלו קצת ירדה אבל עדיין הוא יצר שירים מדהימים לדעתי כמו חיה ותן לחיות ועוד רבים אחרים אני לא מתחבר לקריירה של ג'ון בגלל הקרפדה הזאת כשל הזמן הסתובבה סביבו ולדעתי היא לא תרמה לו בשום דבר והיא רק כיערה שירים שהיא השתתפה בהם...אני מעדיף לשמוע שיר קיטצ'י של פול מאשר לשמוע את יוקו צורחת לתוך מיקרופון אני מסכים שג'ון שיחק אותה עם כמה יצירות כמו אימג'יין וגיב פיס אה צ'אנס אבל אני לא מתחבר לזה בכלל בקיצור אם משיהו מכם קרא עד לכאן אני מבקש להפסיק את הדיון הזה כי הוא סתם גורם למריבות ואף אחד לא יצא פה צודק גם בעוד מיליון שנה

 

[תרנגול הטרוזיגוטי]

אבל אנחנו לא רבים.

כל אחד מביע את דעתו. חוצמזה שצריך קצת אקשן פה.

 

[Another Girl]

../images/Emo45.gif הדיון חשוב ומעניין.

 

[אלוהי הדברים הקטנים]

דעה קטנה שלי../images/Emo9.gifאחרי שני פרקים

ראשונים של האנתולוגיה והכרות פחות מעמיקה עם הנוגעים בדבר. מן הידועות הוא ששני מוכשרים אלה השלימו אחד את השני ואף יצרו שלם הגדול מסך חלקיו - סינרגיה חיובית. יש בי התחושה שג'ון בתקופה המוקדמת היה דווקא גורם דומיננטי ומאזן למתיקות והפשטות של השירים. עם הרבה הומור דק ונונשלנטי, יכולות רוק משובחות וגוון מוסיקלי עשיר יותר, בעצם נתן להם את הערך המוסף. וכן, גם קולו המאנפף אך המשובח מגיע לגבהים ואיכויות מרשימות. ..אבל, התקופה המאוחרת הידועה כתקופת יוקו והלאה נראה כי ג'ון הופך לפאקצה לא קטנה. מבט מזלזל בעיניים, התעסקות בכל מיני אידיאולוגיות וכו'. שם דווקא בא לידי ביטוי פול שמאזן בחוש מלודי מפותח (שלטעמי לא גורע מאיכות המוסיקה המורכבת של שנים אלו). בסופו של דבר, ללא האיזון של האחד את השני הם מתקצנים ומתחפרים כל אחד בשיטתו. כל אחד מהם הוציא שירים יפים בקריירת הסולו. אבל אף אחד מהם לא מתעלה מעבר לסטנדרט מסויים. אני פשוט משפשף עיניי בתהדמה מהחוויה הדי ראשונית שלי עם חומר עמוק יותר.

 

[אלוהי הדברים הקטנים]

שכחתי משפט הסיום...

חומר עמוק יותר על הלהקה והשילוב ביניהם. ליאור.