באדיבות "מאמא צחוק"
אחר הצהריים אבא שלי צלצל לשאול מתי אני בבית, הוא רוצה לבוא לסדר לילד את המגרה.
"תעשה טובה" ניצלתי את המצב וביקשתי שיביא איתו משהו לתקן את השולחן בסלון, "נשברה לו הרגל".
עד כאן דינמיקה פשוטה ומובנת לכולם.
העלילה מתחילה להסתבך:
הוא שאל: "מה קרה?"
עניתי "הרגל... היא נשברה". הוא שתק ואח"כ שאל: "הרגל? נשברה?"
ברקע שמעתי את אמא שלי צועקת: "למי נשברה הרגל? עם מי אתה מדבר?" הוא ענה לה שאיתי והיא מיד שאלה בדאגה העצבנית שלה: "איך נשברה הרגל?"
"אתה יודע נו... שולחן ישן, הילדים, קפצו, זזו מהשולחן לספה ונשברה..." שמעתי אותה מלמלמת משהו ברקע ואותו מסביר לה :"קפצו עליה הילדים".
היא שאלה... "למה הם צרכים לקפוץ עליה? חמורים גדולים, בגיל כזה?!"
הוא אמר "לא יודע, מה את רוצה ממני?! תקחי אותה" היא ענתה ב"רוגע" האופייני לה: "אתה לא רואה שהידיים שלי מלאות דברים? תשאל אותה אם לבוא"
"לאן לבוא?"שאלתי
" לאן לבוא?" הוא שאל אותה
"מה לאן? אליה, לקחת אותה, להיות איתה, כואב לה? איפה יואל? מה השעה? המוקד עוד פתוח, שלא תחכה, זה סתם יסתבך".
"לחכות למה אבא?"
"לחכות למה אורה?"
"היא מחכה ליואל?" היא שאלה
"ליואל" הוא אמר
" יואל יחזור מאחור" עניתי
"הוא חוזר מאוחר" הוא הסביר לה
"אז לבוא?" היא כבר הייתה בדלת
"היא רוצה לבוא שתבוא" אמרתי
"היא אמרה שתבואי".
"אז מתי אתה בא? השולחן ממש לא יציב" חזרתי לנושא.
"למה מה קרה לו?" הוא שאל
"מה קרה עכשיו?" היא שאלה
"אמרתי לך, נשברה לו הרגל?" התעייפתי. בחיי שהתעייפתי. די. לא צריך. דיייי. הרגל הסתדרה לבד. לפני שצרחתי הוא שאל:
"למי נשברה?"
"לשולחן אבא, שולחן"
"איזה שולחן?"
"מה קרה עכשיו לשולחן? היא צריכה שולחן? אולי תעשה לה שולחן?" היא עוד לא יצאה.
"כלום, נשברה הרגל לשולחן"
"גם לשולחן?" היא נזעקה "מה יהיה הסוף איתם? אני לא מבינה למה הם ככה משתוללים. רגל זה לא צחוק..."
אחר הצהריים אבא שלי צלצל לשאול מתי אני בבית, הוא רוצה לבוא לסדר לילד את המגרה.
"תעשה טובה" ניצלתי את המצב וביקשתי שיביא איתו משהו לתקן את השולחן בסלון, "נשברה לו הרגל".
עד כאן דינמיקה פשוטה ומובנת לכולם.
העלילה מתחילה להסתבך:
הוא שאל: "מה קרה?"
עניתי "הרגל... היא נשברה". הוא שתק ואח"כ שאל: "הרגל? נשברה?"
ברקע שמעתי את אמא שלי צועקת: "למי נשברה הרגל? עם מי אתה מדבר?" הוא ענה לה שאיתי והיא מיד שאלה בדאגה העצבנית שלה: "איך נשברה הרגל?"
"אתה יודע נו... שולחן ישן, הילדים, קפצו, זזו מהשולחן לספה ונשברה..." שמעתי אותה מלמלמת משהו ברקע ואותו מסביר לה :"קפצו עליה הילדים".
היא שאלה... "למה הם צרכים לקפוץ עליה? חמורים גדולים, בגיל כזה?!"
הוא אמר "לא יודע, מה את רוצה ממני?! תקחי אותה" היא ענתה ב"רוגע" האופייני לה: "אתה לא רואה שהידיים שלי מלאות דברים? תשאל אותה אם לבוא"
"לאן לבוא?"שאלתי
" לאן לבוא?" הוא שאל אותה
"מה לאן? אליה, לקחת אותה, להיות איתה, כואב לה? איפה יואל? מה השעה? המוקד עוד פתוח, שלא תחכה, זה סתם יסתבך".
"לחכות למה אבא?"
"לחכות למה אורה?"
"היא מחכה ליואל?" היא שאלה
"ליואל" הוא אמר
" יואל יחזור מאחור" עניתי
"הוא חוזר מאוחר" הוא הסביר לה
"אז לבוא?" היא כבר הייתה בדלת
"היא רוצה לבוא שתבוא" אמרתי
"היא אמרה שתבואי".
"אז מתי אתה בא? השולחן ממש לא יציב" חזרתי לנושא.
"למה מה קרה לו?" הוא שאל
"מה קרה עכשיו?" היא שאלה
"אמרתי לך, נשברה לו הרגל?" התעייפתי. בחיי שהתעייפתי. די. לא צריך. דיייי. הרגל הסתדרה לבד. לפני שצרחתי הוא שאל:
"למי נשברה?"
"לשולחן אבא, שולחן"
"איזה שולחן?"
"מה קרה עכשיו לשולחן? היא צריכה שולחן? אולי תעשה לה שולחן?" היא עוד לא יצאה.
"כלום, נשברה הרגל לשולחן"
"גם לשולחן?" היא נזעקה "מה יהיה הסוף איתם? אני לא מבינה למה הם ככה משתוללים. רגל זה לא צחוק..."