קראתי והזדעזתי

yfat73

New member
קראתי והזדעזתי

אתמול קראתי בעיתון כתבה על שני זוגות הורים שאיבדו את ילדיהם הקטנים בפיגוע בירושלים לפני כשנה. ההורים האלה מתארים איך עולמם הולך ונהרס כל יום יותר ויותר, הם לא חיים, הם פשוט עושים את כל הדברים אוטומטית, קמים בבוקר ורוצים לראות שהכל חלום שחור וזה עוד מעט יגמר והילדים יחזרו. הם אפילו לא החליפו מצעים למיטות של הילדים כבר שנה. אני לא יכולה אפילו לחשוב על מצב שבו ההורים שלי מתמודדים עם המוות של אחותי, לקום כל יום בבוקר ולהבין שזו המציאות, וצריך לחיות איתה. לי יש את החיים שלי, ואת הסחת הדעת התמידית שלי (הילדים שלי), שממלאים חלק נכבד ביותר מזמני הפנוי ( אם יש לי בכלל דבר כזה). כאשר דבר כזה קורה לאנשים כמו ההורים שלי, שנשארו לבד בבית, ואין להם הסחות דעת, זה יכול להוציא מהדעת. אצל אבא שלי אני עוד יכולה לראות קצת תגובות, אבל גם הוא כבר למד קצת להסתיר אותם, ורק לפעמים יש לנו שיחות מלב אל לב על מה שקורה, אבל גם זה די בתמצות כי הוא לא רוצה להכאיב לי. אני יודעת שיש כאן כמה הורים שכולים בפורום, ורוצה להגיד לכם, או יותר נכון לאחל לכם, שתתחזקו ותצליחו להתגבר על האובדן, ואם הפורום הזה עוזר לכם, אז תכתבו בו כמה שיותר (כמו אביו של רותם, שהוא גבר מאוד אמיץ לדעתי).
 
הסתגלות לשכול ולאובדן

היי יפעתי, אובדן ילד הינו ארוע טראומטי וקשה ביותר, ובהתחלה הוא נתפס כסוף העולם וכחורבן טוטאלי, אך אחרי זמן מה קמים כל בוקר ומבינים שזו המציאות ושניתן לחיות עמה. החיים שונים מאלה שקדמו לאובדן, אך כל ההורים השכולים המוכרים לנו, והם אינם מעטים, מוצאים עם הזמן טעם ועניין בחיים וממצים אותם. פעמים רבות חל שינוי בסדר העדיפויות, בסביבה החברתית ובתחומי העניין. אי אפשר להתגבר על האובדן והוא ילווה אותנו עד יומנו האחרון ועד סוף זכרוננו, אך אפשר וניתן לחיות עימו. ונדמה לנו שדווקא אמך מצאה פעילות שמסייעת לה ע"י הקמת העמותה לתמיכה בהורים שכולים אחרים. חיבוקים ונשיקות, בתיה ואהוד
 

egbar21

New member
יפעת המזועזעת

יפעת יקרה שלי, כל היום אני מסתובב עם הכתבה שלך בראש. לבסוף התיישבתי והתחלתי לכתוב, לאן זה יוביל אותי אני עוד לא יודע. היום הוא יום אסון וטרגדיה. מי יודע כמה הורים שכולים אחים ואחיות ואחרים הצטרפו אל משפחת השכול. להצטרף למשפחת השכול לא צריך כרטיס כניסה מיוחד. אתה מתקבל אוטומטי. אני רוצה לומר לך יקירתי, אובדן הוא דבר קשה. ובדרגת הקושי הכי גדולה אנו פוגשים באובדן בן. שלא תחשבי בכלל שהשכל ממני והלאה. אני חיי ונושם שכול כ- 24 שעות ביממה. עיסוקי הם רבים בשכול מביקור אצל מטפלת אישית, קבוצת תמיכה, כתיבה ב,קול המשפחות" - עתון ההורים השכולים, ביקור אצל משפחות שכולות, סימינרים - גבעת אולגה (של הצבא), הקמת אתר אינטרנט, הקמת עמותה, הנצחה במלגות, עכשיו אני עסוק בשיכתוב טכסי הנצחה והורדת המלל לחוברת הרצאות ע"ש רותם, הנצחה דרך עבודות גמר וזה לא הכל.... אני פעיל ביד לבנים, עסוק עם בית העלמין שבגן יבנה, ועדת רפרטואר ליום העצמאות - ערב לוחמים וזה עוד לא הכל.... נכון, שאני פתוח וכותב על הכל ונראה שלא סתם (כמו ברכות לשבת וליום חול)על תחושות, על רגשות ועוד.... אני לא אמיץ, אני רוצה לצוף, אני רוצה (ונשבעתי) שלשלוש בנות שלי יהיה אבא נורמלי. שבחורים יכנסו הבייתה ולא יהיה שחור משחור, שהשכול יהיה בפנים ולא יראה בחוץ. בבית - בסלון יש רק תמונה קטנה של רותם, שאר התמונות הם נופים מסין שרותם כל כך אהב. אין אני רוצה להפוך ולהיות למודל אך גם לי תקופות קשות ואני בולע כל יום כפית של עצב. לסיכום ילדה, ללכת עם ראש מורם וגב זקוף, לצאת לעבודה לפני הזמן ולהגיע בזמן, לעבוד קשה, לא לתת לאף אחד לרחם עליך כי אתה חזק וגדול. לילה טוב קטנה שלי. שמואל אגבר (אבא של רותם)
 
למעלה