יש משהו במה שאתה אומר...
...בנוגע להגדרה הראשונית של "קראסט" כהפאנק של הסקוואטים האנגלים המטונפים. מצד שני, הקו ההתפתחותי המוסיקלי שהוא מתאר הרבה יותר קולע ממה שכתוב בויקפדיה (אינדי רוק כהשפעה על מוסיקת קראסט? נו, באמת...). מה גם, שהרעיון שלי היה להביא כתבה שתמשוך את הבנאדם לעקוב בעצמו אחרי התפתחות מוסיקלית מסויימת (או לבקר אותה) ולא סתם רשימת מכולת של דברים להוריד מהסולסיק. כן, אני יודע שלרוב האנשים יידע הוא לא רלוונטי (רוצים סטייל וצריך מוסיקה שמתאימה ושום אינפורמציה מעבר לזה), אבל על הזין, כך לדעתי זה צריך להיות. הקראסט תפס תאוצה בזמן שאני יתחלתי לשמוע פאנק והרדקור (סוף שנות ה-80) ואני יכול להגיד בוודאות שאף אחד בארץ (חוץ מאבי פיטשון) לא היה לו מושג על מה מדובר. האנשים שהיו קשורים לעניין באנגליה ולמדו אותי דבר או שניים בקטע היו האנשים הכי טובים שהתכתבתי איתם ותמיד שלחו ים של פאנזינים וקסטות חינם לנו, הילדים המוזרים מהגליל העליון. למזלי, לא רק שהלהקות האנגליות אז היו ממש טובות, לחלק גדול היה טעם מוסיקלי רחב ומהם הכרתי גם להקות הרדקור אמריקאיות ואירופאיות של התקופה או יותר ישנות. לצערי, מהר מאוד רוב אנשי ה"קראסט" (אלה שלא נשבו בקסם הטכנו של תחילת שנות ה-90 ונעלמו לתוך הרייב) הפכו לאנשים צרי אופקים מבחינה מוסיקלית או מכל בחינה אחרת. סגנון ה-Dis הוא בין הדברים היותר עצובים שקראו לפאנק, בדיוק כמו הפופ-פאנק וההרדקור המלודי סטייל Bad Religion. כן היו כמה להקות קראסט טובות גם בשנות ה-90, אבל אני חושב שהדברים היותר מעניינים היו כשלהקות שלבו בין הסגנונות, כמו שעשו להקות בלגיות סגנון Unhinged ו-Hiatus בחומר המאוחר שלהם.