אני לא חושב שזה רק ענין של "עצימות"
העבודה הקרבית בשוטוקאן שונה מהותית, לא רק מבחינת העצימות שלה. ההתיחסות לתחושת היריב שונה, למרחק, לאופי הטכניקות, לעוצמה שלהן וכמובן, גם למגע. חשוב לזכור גם שהמונח "שוטוקאן" רחב כמעט כמו המונח קראטה ויש בו סגנונות שנבדלים זה מזה כמעט כמו ההבדלים שבין אמנויות שונות לגמרי. עבודה של קיוקושין מזכירה לי מאוד (כמתבונן מהצד) ג'ודו. יש בה התגוששות, קרב של התשה, טכניקות רבות שמגששות, עבודה מאוד פיזית. עבודה שוטוקאנית מזכירה לי מאוד קנג'טסו. ההתמודדות מנטלית מאוד, מתחילה במרחק הרבה יותר גדול, יש מעט מאוד מגע ורמת העצימות שלו גבוהה יותר. לגבי הגדרת "מסורתיות" בקראטה, זה נושא בעייתי במקצת. כמו שכתב כאן פעם ידידי countdust, הקראטה, לפחות כפי שאנחנו מכירים אותו היום, הוא בקושי בן 70-80 שנים ואפילו פחות. אנשים שלמדו ישירות תחת פונאקושי, עדיין חיים בינינו (טוב, לא בינינו, אבל חיים). מייסד הקיוקושין הלך לעולמו לפני שנים לא רבות. למיטב ידיעתי, הקראטה שהוא לימד לא היה "מסורתי", אלא חדשני בגישה שלו, בצורת הלימוד ובדגשים. למה כולם רוצים להיות מסורתיים?