קצת..

[כמהאפשר]

קצת..

הרגשתן פעם שדווקא את המוסיקה שאתן הכי אוהבות (תהיה זאת המוסיקה הכי טובה והכי שמחה שיש)-
אתן פתאום שומעות ו...
לא מצליחות להקשיב לה?

זה קרוב מדיי, נוגע מדיי, קשה מדיי.

ובאמת שאין סיבה(ואתן נחנקות, נבלעות, מופצות שם בין הקרביים(guts) שלכן ובין השירים המתנגנים..
ובאמת שאין למה..
אין סיבה.

ולפני רגע הכל היה כ"כ "נורמלי".. הייתן כ"כ נורמליות..

ואולי גם זה לא כזה פרוורטי.. אולי גם זה רק חלק מפשוט להרגיש.
אז למה זה מרגיש כזה ילד קטן, בן חמש, אבוד, שרוצה לרוץ... לרוץ מעצמו בצרחות כדי להשתיק בלי להביט לאחור?
ובו בזמן רק להשעין את הראש ולנוח..
ומה הולך לי בפנים, למען ה'?

 

[כמהאפשר]

*מוצפות

 

[levshavur]

לכמה אפשר

שלום לך
זה קרה לי כבר כמה פעמים מאז המוות של אמא שביומיום אני כאילו הכל כרגיל ופתאום איזה שיר פתאום גורם לי לבכות וכבר קרה לי שאפילו בכיתי באמצע שיעור ואחת הבנות שמה לב ויצאה איתי מהכיתה לדבר על זה ועוד מישהי הצטרפה אליה ונרגעתי וחזרנו לכיתה.
שירים מרגשים אותי אולי כי אני אוהבת מוזיקה...
אוליי את רגישה למוזיקה כמשפיעה על הרגשות שלך.
באופן רגיל כשאני רוצה לצייר אני שמה מוזיקה שמתאימה לרגש שלי , ויש רגשות שונים שמתאימה להם מוזיקה שונה...
וזה לא בושה לבכות, גם אם את לא מוצאת סיבה לבכי...
לבשה

 

[כמהאפשר]

הי

תודה על התגובה
ובכלל, תודה שאת תמיד קוראת ומגיבה, גם כאשר אני לא תמיד מגיבה בחזרה- תדעי שאני תמיד קוראת..

זה כזה מוזר,
אני מכירה את השירים הללו באמצע היום שלא מכירים, ששומעים איזו שורה תלושה שבוקעת מאיפשהו, משפט או מנגינה..
שיר או קטע שפתאום הופך לך הכל מבפנים.
מכירה..


אבל זו הייתה המוסיקה שאני תמיד מקשיבה לה,
המוסיקה שהיא הוואליום, האופוריה, ה"סם" הקבוע שלי.האוויר לנשימה שלי.
בלי להגזים.

וימים של כל כך להיות נורמלית, שבועות של נורמלית אפילו..
נורמלית- כמו אנשים נורמליים.

ופתאום, לגמרי ללא שום התראה-
זה היה כל כך קרוב מדיי, כל כך קרוב וחד ומרגיש..
וחשוף.
שכמעט ולא הצלחתי לשמוע, להקשיב, להיות שם..

אני אפילו לא יודעת מ-ה זה הרגיש.. ולא, לא בכיתי. זה פשוט הרגיש לי כל כך שנעתקה לי הנשימה..
שזה הציף וכיסה אותי כמו נחשול ענק.. והחניק אותי לרגע..
פשוט..
לא יודעת..
כמו שלפעמים אהבה היא(רק כמעט) יותר מדיי.. שזה מרגיש כאילו קשה להכיל.
אז ככה.
זה פשוט הרגיש.

ואין לי מושג למה.. ולמה פתאום..
ואיך תמיד, בסוף, הכאב הזה חוזר..
והרגש הזה חוזר.

זה כמו דור דניאל, את יודעת? שאומר "לאן שאלך- בסוף זה חוזר אליי.."

 

[someone343]

מוסיקה לפעמים

הופכת אצלי הרבה דברים.. וגם משמשת לי להסחת דעת לפעמים..
קוראת ומכירה את כל הרגשות הכואבים האלו
סליחה שאני אומרת קצת
אבל תמיד קוראת
ואת תמיד מוזמנת לכתוב כשזה מציף

 

[פרפר בתוך אגרוף]

לי זה בעיקר נשמע

כאילו יש בתוכך דברים נורא כואבים,
ואז כשמשהו בחוץ מעורר אותם- במקרה הזה שיר, אבל זה יכול להיות כל דבר, זה כואב נורא...
מה הדברים שאת בורחת מלהרגיש?

 

[כמהאפשר]

אני לא יודעת..

יש הרבה, אני חושבת.
שאני סותמת..


(כמה חשבתי עלייך היום, רחלי..
כמה היה לי ייחול, כזה, לבקש ממך מספר טלפון להתקשר אלייך. להתייעץ.
כי לא ידעתי עוד למי.. ועם מי לדבר. והייתי צריכה לדבר עם מישהו על זה.(לא על זה) )




מה אני בורחת מלהרגיש?
אפשר פשוט לתאר מה אני מרגיש כאשר זה.. מושר/נשמע?

 

[פרפר בתוך אגרוף]

עופי על זה

 

[כמהאפשר]

לא יכולה.

קורסת.

וכפי הנראה גם קרסתי.
רחלי, אני לא יודעת מה לעשות.

אני לא חושבת שאשרוד את זה.

(זו לא הודעה אובדנית, אל תשלחו לי משטרה)
זו הודעה פיזית, זו הודעה רגשית או נפשית וזו הודעה של אני לא יודעת מה עושים עם זה.
ומכאן.
ו..



זה גדול עליי.
זה פשוט גדול עליי.

 

[levshavur]

לכמה אפשר

שלום לך
אני אכן לא הייתי כשכתבת את זה . נראה לי שאת במצוקה קשה תמיד אפשר להתקשר לער"ן
או אם תרצי נדבר במסר ונחליף מספרי טלפונים כדיי שאם תרצי אוכל לעזור...
אני מקווה שהיום את מרגישה טוב יותר.
לבשה.

 

[כמהאפשר]

תודה לבשה..

אני פשוט..
מאוד מעריכה את זה שאת רוצה לעזור ולהיות שם.

אני פשוט חושבת שזה קצת גדול עלייך.. לכן ביקשתי את עזרתה של פרפר..