קצת תמונות של אוטובוסים אמיתיים ולא צעצועים

[אוהד11]

הקיצוב לא נמשך לשנות השישים, כבר במחצית

דיברנו על שנות החמישים והששים...ל?
אז היה קיצוב ושוק שחור..ותוצרת על הפנים

הקיצוב לא נמשך לשנות השישים, כבר במחצית
השניה של שנות החמישים נפסק הקיצוב ופנקסי התלושים נשארו למזכרת

 

[cwen]

אמא שלי סיפרה שהם היו נוסעים מראשון לכפ"ס

לא הייתי חוזר לעבר, אפילו לא ליום אחד
אתם לא זוכרים את 1955, אני כן כי הייתי בן 7. אז למרות פרץ הנוסטלגיה כאן הארץ היתה קשה, לא נוחה, לא נעימה, מאובקת ו...מסריחה. אביתר, המלחמה הכי נוראית היתה מלחמת השיחרור. נכון שכל מלחמה היא נוראית ויו"כ היה אירוע טראומטי, אבל הדור שרק יצא מזוועות הנאצים ונאלץ להלחם שוב, אני לא מקנא בהם וגם לא בנשותיהם שהיו מטופלות לבד בילדים קטנים במשך חודשים ובחרדה וגם באבל. כל זה ללא טנקים של ממש מצד אחד וללא רפואת חירום מתקדמת מצד שני. ב 1955, יצאת לעבודה וחיכית שעות לאוטובוס בתור עם ניצולי שואה חסרי סבלנות, בחום אימיים כשזבובים מציקים לך, האוטובוס הלא ממוזג היה מסריח כי לא היו דיאודורנטים, הוא קפץ, היטלטל, הנהג נאבק בהגה לא מתוגבר והתנועה בכביש צר שכללה חמורים, עגלות יד וכו'. נסיעה שכיום נמשכת עשרות דקות נמשכה שעות, עבדת במקום לא נעים, ללא הנדסת אנוש, ברעש ובחום ואז בדרך חזרה האוטובוס היה מסריח יותר. השואה ישבה על הארץ הזאת מאד כבד. אנשים חיו בחוסר ודאות וכל הארץ חיכתה ל,מדור לחיפוש קרובים" וזה לא היה כדי למצוא את ההיא מהתנועה. זה היה לדעת איפה הבת שלך. נורא! לא היו טלפונים ניידים, לא היה אינטרנט ויש המון צדדים טובים בכלים האלה כמו תקשורת יומיומית עם הבת שלי בבוסטון. אז הייתי שולח מכתב ומתפלל שיגיע. תחשבו כמה חיים ניצלו בגלל הנידים, בגלל שרפואה המתקדמת ובכלל, איכות החיים היום היא הרבה יותר טובה והארץ הרבה יותר טובה. היתה אז אופטימיות אבל רק בחלק מסויים של העם שבא לידי ביטוי בתקשורת. לא בטוח שהיהודים הטובים ממרוקו שנזרקו למעברות וחיו באוהלים לא ממוזגים ובפחונים על חום איימים היו אופטימיים. עיזבו אותי מישראל של פעם.

אמא שלי סיפרה שהם היו נוסעים מראשון לכפ"ס
לעשות פסח אצל הסבא והסבתא, והיו אורזים מזוודות, עולים על אוטובוס ועושים טיול של חצי יום כדי לעבור את המרחק האדיר בין ראשון לכפר סבא. ממש "תענוג".

 

[אורי404]

גם כיום זמן הנסיעה ארוך בין הערים

אמא שלי סיפרה שהם היו נוסעים מראשון לכפ"ס
לעשות פסח אצל הסבא והסבתא, והיו אורזים מזוודות, עולים על אוטובוס ועושים טיול של חצי יום כדי לעבור את המרחק האדיר בין ראשון לכפר סבא. ממש "תענוג".

גם כיום זמן הנסיעה ארוך בין הערים
במכונית זמן הנסיעה הוא קצר - כארבעים דקות בכביש פנוי. באוטובוס או ברכבת (ולרב יש צורך בנסיעה או בנסיעות נוספות באוטובוס או באוטובוסים עם הרכבת), זמן הנסיעה ברבים מן המקרים הוא לפחות וחצי, אם לא יותר.

 

[droriko]

מצד אחד , אתה צודק

גם כיום זמן הנסיעה ארוך בין הערים
במכונית זמן הנסיעה הוא קצר - כארבעים דקות בכביש פנוי. באוטובוס או ברכבת (ולרב יש צורך בנסיעה או בנסיעות נוספות באוטובוס או באוטובוסים עם הרכבת), זמן הנסיעה ברבים מן המקרים הוא לפחות וחצי, אם לא יותר.

מצד אחד , אתה צודק
מצד שני , כמה אנשים כבר נוסעים מכפר סבא לראשון? אפילו מי שצריך לאיקאה יעדיף ליסוע לנתניה .

 

[down under]

אורי, אז היום ברכבת זה פי אחד וחצי

גם כיום זמן הנסיעה ארוך בין הערים
במכונית זמן הנסיעה הוא קצר - כארבעים דקות בכביש פנוי. באוטובוס או ברכבת (ולרב יש צורך בנסיעה או בנסיעות נוספות באוטובוס או באוטובוסים עם הרכבת), זמן הנסיעה ברבים מן המקרים הוא לפחות וחצי, אם לא יותר.

אורי, אז היום ברכבת זה פי אחד וחצי
מאשר בפרייבט. זה עדיין רחוק מרחק שנות אור מטיול של חצי יום. בשנות ה-60 הנסיעה הזו בתח"ץ לקחה בערך פי שניים יותר זמן מאשר כיום בתח"ץ.

 

[אורי404]

גם זה נכון

אורי, אז היום ברכבת זה פי אחד וחצי
מאשר בפרייבט. זה עדיין רחוק מרחק שנות אור מטיול של חצי יום. בשנות ה-60 הנסיעה הזו בתח"ץ לקחה בערך פי שניים יותר זמן מאשר כיום בתח"ץ.

גם זה נכון

 

[cwen]

ואני דיברתי על שנות ה-40 וה-50

אורי, אז היום ברכבת זה פי אחד וחצי
מאשר בפרייבט. זה עדיין רחוק מרחק שנות אור מטיול של חצי יום. בשנות ה-60 הנסיעה הזו בתח"ץ לקחה בערך פי שניים יותר זמן מאשר כיום בתח"ץ.

ואני דיברתי על שנות ה-40 וה-50

 

[down under]

לא רק שנות ה-40 וה-50 אלא גם ה-60

ואני דיברתי על שנות ה-40 וה-50

לא רק שנות ה-40 וה-50 אלא גם ה-60
בשנות ה-60 התח"ץ עדיין היה מפגר מאוד. לא היה עדיין את הקו המעין מהיר מת"א לכפ"ס, קרי 567 שנסע בכביש גהה. נסיעה, בשנת 65' או 66' או 67' מראשל"ץ לכפ"ס היתה בשקט יכולה להיות סיפור של שעתיים וחצי עד שלוש.

 

[droriko]

איזה קוים היו אז בכפר סבא?

לא רק שנות ה-40 וה-50 אלא גם ה-60
בשנות ה-60 התח"ץ עדיין היה מפגר מאוד. לא היה עדיין את הקו המעין מהיר מת"א לכפ"ס, קרי 567 שנסע בכביש גהה. נסיעה, בשנת 65' או 66' או 67' מראשל"ץ לכפ"ס היתה בשקט יכולה להיות סיפור של שעתיים וחצי עד שלוש.

איזה קוים היו אז בכפר סבא?
561 אני יודע שהיה , 29 אני מניח שגם היה .

 

[down under]

אין לי מושג

איזה קוים היו אז בכפר סבא?
561 אני יודע שהיה , 29 אני מניח שגם היה .

אין לי מושג
אבל 567 לא היה שכן לא היה את הכביש מצומת רעננה ועד לצומת גהה. הכביש הזה נסלל או בסוף שנות ה-60 או בתחילת שנות ה-70. ואגד לא מייד היו לה קווים בכבישים חדשים. לכן אני מניח שרק בשנות ה-70 נפתח הקו 567.

 

[אורי404]

אכן שניהם היו פעילים

איזה קוים היו אז בכפר סבא?
561 אני יודע שהיה , 29 אני מניח שגם היה .

אכן שניהם היו פעילים
בספרים שונים על תולדות כפר סבא, מצויין באופן קצר על התחבורה הציבורית בעיר. התיאור הוא על קווים ללא מספרים, כמו "קו כפר סבא דרך פתח תקווה לתל אביב", שסביר להניח שהתכוונו ל-561 ול"קו מכפר סבא להרצליה דרך רעננה", שסביר להניח שהתכוונו ל-29. לא יודע מתי החלו 567, 572 ואחרים.

 

[droriko]

זאת היתה מדינה בהקמה

אמא שלי סיפרה שהם היו נוסעים מראשון לכפ"ס
לעשות פסח אצל הסבא והסבתא, והיו אורזים מזוודות, עולים על אוטובוס ועושים טיול של חצי יום כדי לעבור את המרחק האדיר בין ראשון לכפר סבא. ממש "תענוג".

זאת היתה מדינה בהקמה
אז עוד לא היה כביש גהה ואיילון ועוד המון כבישים אחרים . אלה דברים שלוקח שנים לבנות אותה .

 

[eran2020]

אני בן 26 ואני אומר שטויות

לא הייתי חוזר לעבר, אפילו לא ליום אחד
אתם לא זוכרים את 1955, אני כן כי הייתי בן 7. אז למרות פרץ הנוסטלגיה כאן הארץ היתה קשה, לא נוחה, לא נעימה, מאובקת ו...מסריחה. אביתר, המלחמה הכי נוראית היתה מלחמת השיחרור. נכון שכל מלחמה היא נוראית ויו"כ היה אירוע טראומטי, אבל הדור שרק יצא מזוועות הנאצים ונאלץ להלחם שוב, אני לא מקנא בהם וגם לא בנשותיהם שהיו מטופלות לבד בילדים קטנים במשך חודשים ובחרדה וגם באבל. כל זה ללא טנקים של ממש מצד אחד וללא רפואת חירום מתקדמת מצד שני. ב 1955, יצאת לעבודה וחיכית שעות לאוטובוס בתור עם ניצולי שואה חסרי סבלנות, בחום אימיים כשזבובים מציקים לך, האוטובוס הלא ממוזג היה מסריח כי לא היו דיאודורנטים, הוא קפץ, היטלטל, הנהג נאבק בהגה לא מתוגבר והתנועה בכביש צר שכללה חמורים, עגלות יד וכו'. נסיעה שכיום נמשכת עשרות דקות נמשכה שעות, עבדת במקום לא נעים, ללא הנדסת אנוש, ברעש ובחום ואז בדרך חזרה האוטובוס היה מסריח יותר. השואה ישבה על הארץ הזאת מאד כבד. אנשים חיו בחוסר ודאות וכל הארץ חיכתה ל,מדור לחיפוש קרובים" וזה לא היה כדי למצוא את ההיא מהתנועה. זה היה לדעת איפה הבת שלך. נורא! לא היו טלפונים ניידים, לא היה אינטרנט ויש המון צדדים טובים בכלים האלה כמו תקשורת יומיומית עם הבת שלי בבוסטון. אז הייתי שולח מכתב ומתפלל שיגיע. תחשבו כמה חיים ניצלו בגלל הנידים, בגלל שרפואה המתקדמת ובכלל, איכות החיים היום היא הרבה יותר טובה והארץ הרבה יותר טובה. היתה אז אופטימיות אבל רק בחלק מסויים של העם שבא לידי ביטוי בתקשורת. לא בטוח שהיהודים הטובים ממרוקו שנזרקו למעברות וחיו באוהלים לא ממוזגים ובפחונים על חום איימים היו אופטימיים. עיזבו אותי מישראל של פעם.

אני בן 26 ואני אומר שטויות
נכון, לא היו טלפונים נידיים, אז מה? היום המצב יותר טוב? אנשים מדברים עם מכשיר כל היום ולא אחד עם השני, זה נשמע נורמלי? כשהיינו מקבלים מכתב היינו מתרגשים לקרוא אותו, היום אנשים נפרדים בטלפון הנייד, מדברים כל היום בפייסבוק. כשאני הייתי ילד היינו משחקים בחצר, היום אני מסתובב בשעות אחר הצהריים והערב והגינות הציבוריות וחניות הבניינים ריקות, כל הילדים חוזרים מבית הספר ומשחקים במחשב או מדברים בפייסבוק, הם לא מכירים מגע אנושי, הם לא יודעים מהי תרבות שיחה, יש להם רגשות למכשירים. אני רק בן 26 ואני אומר לך חד משמעית, אני שומע בני נוער מדברים ואין לי מושג מה השפה הזו שהם מדברים, אני חי כאן במדינת ישראל ואני מרגיש כאילו אני חי בסין, השפה והתרבות זרים לי, אני לא מרגיש בבית. כשמסתכלים על החיים במדינת ישראל בשנות ה-60 וה-70 רואים דברים לא טובים, היה טרור גדול, החיים לא היו קלים, אבל היו מושגים כמו הרגשת ביטחון, אופטימיות, ערבות הדדית, מושגים שהיום נשמעים תלושים מהמציאות. אני זוכר כשהייתי ילד נסענו לסבתא שלי בפתח תקווה ולשכנים היו סוכות מתחת לבניין ועברנו מסוכה לסוכה, זאת חוויה חזקה שנשארה לי בראש עד היום, היום יש דברים כאלה? נכון, התקדמנו בהרבה בחינות, אבל החלפנו את החום והרגש במכשירים. מה נשאר לנו היום? איזו מוזיקה יש היום? אני לא מכיר שום מוזיקה של ימינו, אני שומע רק מוזיקה מתקופת קום המדינה עד שנת 1973. בשנת 1973 נגמרה מדינת ישראל, מבחינה פיזית אחרי מלחמת יום כיפור המשכנו הלאה, אבל מבחינה נפשית מדינת ישראל נגמרה.

 

[אביתר777777777777777]

כל מילה בסלע !

אני בן 26 ואני אומר שטויות
נכון, לא היו טלפונים נידיים, אז מה? היום המצב יותר טוב? אנשים מדברים עם מכשיר כל היום ולא אחד עם השני, זה נשמע נורמלי? כשהיינו מקבלים מכתב היינו מתרגשים לקרוא אותו, היום אנשים נפרדים בטלפון הנייד, מדברים כל היום בפייסבוק. כשאני הייתי ילד היינו משחקים בחצר, היום אני מסתובב בשעות אחר הצהריים והערב והגינות הציבוריות וחניות הבניינים ריקות, כל הילדים חוזרים מבית הספר ומשחקים במחשב או מדברים בפייסבוק, הם לא מכירים מגע אנושי, הם לא יודעים מהי תרבות שיחה, יש להם רגשות למכשירים. אני רק בן 26 ואני אומר לך חד משמעית, אני שומע בני נוער מדברים ואין לי מושג מה השפה הזו שהם מדברים, אני חי כאן במדינת ישראל ואני מרגיש כאילו אני חי בסין, השפה והתרבות זרים לי, אני לא מרגיש בבית. כשמסתכלים על החיים במדינת ישראל בשנות ה-60 וה-70 רואים דברים לא טובים, היה טרור גדול, החיים לא היו קלים, אבל היו מושגים כמו הרגשת ביטחון, אופטימיות, ערבות הדדית, מושגים שהיום נשמעים תלושים מהמציאות. אני זוכר כשהייתי ילד נסענו לסבתא שלי בפתח תקווה ולשכנים היו סוכות מתחת לבניין ועברנו מסוכה לסוכה, זאת חוויה חזקה שנשארה לי בראש עד היום, היום יש דברים כאלה? נכון, התקדמנו בהרבה בחינות, אבל החלפנו את החום והרגש במכשירים. מה נשאר לנו היום? איזו מוזיקה יש היום? אני לא מכיר שום מוזיקה של ימינו, אני שומע רק מוזיקה מתקופת קום המדינה עד שנת 1973. בשנת 1973 נגמרה מדינת ישראל, מבחינה פיזית אחרי מלחמת יום כיפור המשכנו הלאה, אבל מבחינה נפשית מדינת ישראל נגמרה.

כל מילה בסלע !

1973 היתה נקודת השבר הגדול. לא הצלחנו להתאושש ממה שקרה ב-1973 עד היום. לדעתי זה ייקח עוד עשרות שנים רבות.

 

[חייםש1]

אחת התגובות הטובות שנכתבו כאן לאחרונה

אני בן 26 ואני אומר שטויות
נכון, לא היו טלפונים נידיים, אז מה? היום המצב יותר טוב? אנשים מדברים עם מכשיר כל היום ולא אחד עם השני, זה נשמע נורמלי? כשהיינו מקבלים מכתב היינו מתרגשים לקרוא אותו, היום אנשים נפרדים בטלפון הנייד, מדברים כל היום בפייסבוק. כשאני הייתי ילד היינו משחקים בחצר, היום אני מסתובב בשעות אחר הצהריים והערב והגינות הציבוריות וחניות הבניינים ריקות, כל הילדים חוזרים מבית הספר ומשחקים במחשב או מדברים בפייסבוק, הם לא מכירים מגע אנושי, הם לא יודעים מהי תרבות שיחה, יש להם רגשות למכשירים. אני רק בן 26 ואני אומר לך חד משמעית, אני שומע בני נוער מדברים ואין לי מושג מה השפה הזו שהם מדברים, אני חי כאן במדינת ישראל ואני מרגיש כאילו אני חי בסין, השפה והתרבות זרים לי, אני לא מרגיש בבית. כשמסתכלים על החיים במדינת ישראל בשנות ה-60 וה-70 רואים דברים לא טובים, היה טרור גדול, החיים לא היו קלים, אבל היו מושגים כמו הרגשת ביטחון, אופטימיות, ערבות הדדית, מושגים שהיום נשמעים תלושים מהמציאות. אני זוכר כשהייתי ילד נסענו לסבתא שלי בפתח תקווה ולשכנים היו סוכות מתחת לבניין ועברנו מסוכה לסוכה, זאת חוויה חזקה שנשארה לי בראש עד היום, היום יש דברים כאלה? נכון, התקדמנו בהרבה בחינות, אבל החלפנו את החום והרגש במכשירים. מה נשאר לנו היום? איזו מוזיקה יש היום? אני לא מכיר שום מוזיקה של ימינו, אני שומע רק מוזיקה מתקופת קום המדינה עד שנת 1973. בשנת 1973 נגמרה מדינת ישראל, מבחינה פיזית אחרי מלחמת יום כיפור המשכנו הלאה, אבל מבחינה נפשית מדינת ישראל נגמרה.

אחת התגובות הטובות שנכתבו כאן לאחרונה
מסכים איתך בכל מילה. אני יכול להעיד על עצמי שאף שאני חובב גאדג'טים - ברכות ואיחולים נשלחים על ידי כמעט תמיד בכתב יד ובנייר ברכה, ואני די סולד מתקשורת בצ'אטים והודעות כתובות.

 

[down under]

אם אתה חושב שהמדינה נגמרה נפשית במלחמה

אני בן 26 ואני אומר שטויות
נכון, לא היו טלפונים נידיים, אז מה? היום המצב יותר טוב? אנשים מדברים עם מכשיר כל היום ולא אחד עם השני, זה נשמע נורמלי? כשהיינו מקבלים מכתב היינו מתרגשים לקרוא אותו, היום אנשים נפרדים בטלפון הנייד, מדברים כל היום בפייסבוק. כשאני הייתי ילד היינו משחקים בחצר, היום אני מסתובב בשעות אחר הצהריים והערב והגינות הציבוריות וחניות הבניינים ריקות, כל הילדים חוזרים מבית הספר ומשחקים במחשב או מדברים בפייסבוק, הם לא מכירים מגע אנושי, הם לא יודעים מהי תרבות שיחה, יש להם רגשות למכשירים. אני רק בן 26 ואני אומר לך חד משמעית, אני שומע בני נוער מדברים ואין לי מושג מה השפה הזו שהם מדברים, אני חי כאן במדינת ישראל ואני מרגיש כאילו אני חי בסין, השפה והתרבות זרים לי, אני לא מרגיש בבית. כשמסתכלים על החיים במדינת ישראל בשנות ה-60 וה-70 רואים דברים לא טובים, היה טרור גדול, החיים לא היו קלים, אבל היו מושגים כמו הרגשת ביטחון, אופטימיות, ערבות הדדית, מושגים שהיום נשמעים תלושים מהמציאות. אני זוכר כשהייתי ילד נסענו לסבתא שלי בפתח תקווה ולשכנים היו סוכות מתחת לבניין ועברנו מסוכה לסוכה, זאת חוויה חזקה שנשארה לי בראש עד היום, היום יש דברים כאלה? נכון, התקדמנו בהרבה בחינות, אבל החלפנו את החום והרגש במכשירים. מה נשאר לנו היום? איזו מוזיקה יש היום? אני לא מכיר שום מוזיקה של ימינו, אני שומע רק מוזיקה מתקופת קום המדינה עד שנת 1973. בשנת 1973 נגמרה מדינת ישראל, מבחינה פיזית אחרי מלחמת יום כיפור המשכנו הלאה, אבל מבחינה נפשית מדינת ישראל נגמרה.

אם אתה חושב שהמדינה נגמרה נפשית במלחמה
כנראה שאתה הוא זה שזקוק לעזרה נפשית...

 

[אביתר777777777777777]

אתה ממש חסר תובנה אקדמית וככל הנראה

אם אתה חושב שהמדינה נגמרה נפשית במלחמה
כנראה שאתה הוא זה שזקוק לעזרה נפשית...

אתה ממש חסר תובנה אקדמית וככל הנראה
מתעלם מהאמת הקשה. מעולם לא כתבת מחקר על טיפול בהלומי קרב בשיטת סלומון. מומלץ לך שתלך לספרייה ותקרא את הספר "לא יכול יותר" לפני שאתה כהרגלך שלא בקודש כותב שטויות בצרורות. מדינת ישראל נגמרה בשנת 1973 וטרם התאוששה מהמלחמה ההיא. הסינדרום שלה נראה היטב בכל בתי הספר שאני מלמד. כאשר אני מגיע לפרק אודות מלחמת יום הכיפורים - משתררת דממה בכתה והתלמידים קושרים את מה שראו ושמעו בבית עם חומר הלימוד. ההלם של המלחמה ושל נפגעיה לא תם. הוא רק מעצים בשנים האחרונות עקב האיום האירני. נו, טוב, אתה לא מורה ותיק להיסטוריה.....אי אפשר לדרוש ממך לדעת....... רק אל תנסה לשכנע כאן מישהו בצדקתך כי צדקתך לא ריאלית ולא ממשית ואין לך שמץ של מושג על תוצאות המלחמה והשפעותיה הנוראיות. לא מאמין שנכתב ספר או מאמר אודות מלחמת יום הכיפורים שלא מצוי ברשותי.... על תכתוב על דברים שאתה לא מבין בהם בבקשה. הלומי קרב והשפעות חברתיות-כלכליות-פוליטיות מתמשכות של אותה מלחמה הם תחומי מחקר שלי. לא שלך.

 

[amit1270]

נדמה לי שהעם שלנו עבר טראומות גדולות יותר

אתה ממש חסר תובנה אקדמית וככל הנראה
מתעלם מהאמת הקשה. מעולם לא כתבת מחקר על טיפול בהלומי קרב בשיטת סלומון. מומלץ לך שתלך לספרייה ותקרא את הספר "לא יכול יותר" לפני שאתה כהרגלך שלא בקודש כותב שטויות בצרורות. מדינת ישראל נגמרה בשנת 1973 וטרם התאוששה מהמלחמה ההיא. הסינדרום שלה נראה היטב בכל בתי הספר שאני מלמד. כאשר אני מגיע לפרק אודות מלחמת יום הכיפורים - משתררת דממה בכתה והתלמידים קושרים את מה שראו ושמעו בבית עם חומר הלימוד. ההלם של המלחמה ושל נפגעיה לא תם. הוא רק מעצים בשנים האחרונות עקב האיום האירני. נו, טוב, אתה לא מורה ותיק להיסטוריה.....אי אפשר לדרוש ממך לדעת....... רק אל תנסה לשכנע כאן מישהו בצדקתך כי צדקתך לא ריאלית ולא ממשית ואין לך שמץ של מושג על תוצאות המלחמה והשפעותיה הנוראיות. לא מאמין שנכתב ספר או מאמר אודות מלחמת יום הכיפורים שלא מצוי ברשותי.... על תכתוב על דברים שאתה לא מבין בהם בבקשה. הלומי קרב והשפעות חברתיות-כלכליות-פוליטיות מתמשכות של אותה מלחמה הם תחומי מחקר שלי. לא שלך.

נדמה לי שהעם שלנו עבר טראומות גדולות יותר
ממלחמת יום כיפור בעשורים האחרונים. אם כבר, האיום האיראני מתקשר עם משהו שונה לגמרי, והרבה יותר קשה מהמלחמה ההיא שכמה שהיא הייתה קשה היא הייתה משחק ילדים בארגז חול מול זוועות השואה ואפילו מלחמת העצמאות שמבחינת מספר הנפגעים (וכמובן האחוז היחסי שלהם באוכלוסיה) הייתה הקשה במלחמות ישראל.

 

[אביתר777777777777777]

שתי הטראומות הגדולות ביותר של עם ישראל:

נדמה לי שהעם שלנו עבר טראומות גדולות יותר
ממלחמת יום כיפור בעשורים האחרונים. אם כבר, האיום האיראני מתקשר עם משהו שונה לגמרי, והרבה יותר קשה מהמלחמה ההיא שכמה שהיא הייתה קשה היא הייתה משחק ילדים בארגז חול מול זוועות השואה ואפילו מלחמת העצמאות שמבחינת מספר הנפגעים (וכמובן האחוז היחסי שלהם באוכלוסיה) הייתה הקשה במלחמות ישראל.

שתי הטראומות הגדולות ביותר של עם ישראל:
השואה בראש ובראשונה ומלחמת יום הכיפורים ! הייתי שם את מלחמת השיחרור גם במקום השני ביחד עם מלחמת יום הכיפורים. האיום האירני מזכיר מאוד את תחושת החידלון של יום שני - 08.10.1973. אני זוכר מצויין את פני המורים והוריי. כולם היו גמורים מפחד. משה דיין - חבר שלך, אמר: "הולך לנו הבית השלישי".... למען האמת תהילת הניצחון שייכת כולה לגורודיש - האלוף שמואל גונן, ז"ל, שהגה את הצליחה למצריים ובין הבודדים שלא איבד עשתונות. חבל מאוד שאריק שרון לקח את התהילה לעצמו ולא בצדק. גורודיש מת משיברון לב ברפובליקה המרכז אפריקאית. יגיע יום שבו ייפתחו את שאר המסמכים ויבינו שגורודיש עשה את כל הניצחון בחזית הדרום.

 

[אורי404]

טראומה זוהי טראומה והיא קשה מאוד

נדמה לי שהעם שלנו עבר טראומות גדולות יותר
ממלחמת יום כיפור בעשורים האחרונים. אם כבר, האיום האיראני מתקשר עם משהו שונה לגמרי, והרבה יותר קשה מהמלחמה ההיא שכמה שהיא הייתה קשה היא הייתה משחק ילדים בארגז חול מול זוועות השואה ואפילו מלחמת העצמאות שמבחינת מספר הנפגעים (וכמובן האחוז היחסי שלהם באוכלוסיה) הייתה הקשה במלחמות ישראל.

טראומה זוהי טראומה והיא קשה מאוד
קרו דברים מיותרים למדי, כמו אסון השריפה בכרמל בשנה שעברה או כמו תאונות דרכים מיותרות, שמתרחשות להן. פגע הוא פגע וכאשר דברים מיותרים מתרחשים (שעוד ניתנים למניעה) זה קשה.