לא הייתי חוזר לעבר, אפילו לא ליום אחד
אתם לא זוכרים את 1955, אני כן כי הייתי בן 7. אז למרות פרץ הנוסטלגיה כאן הארץ היתה קשה, לא נוחה, לא נעימה, מאובקת ו...מסריחה. אביתר, המלחמה הכי נוראית היתה מלחמת השיחרור. נכון שכל מלחמה היא נוראית ויו"כ היה אירוע טראומטי, אבל הדור שרק יצא מזוועות הנאצים ונאלץ להלחם שוב, אני לא מקנא בהם וגם לא בנשותיהם שהיו מטופלות לבד בילדים קטנים במשך חודשים ובחרדה וגם באבל. כל זה ללא טנקים של ממש מצד אחד וללא רפואת חירום מתקדמת מצד שני. ב 1955, יצאת לעבודה וחיכית שעות לאוטובוס בתור עם ניצולי שואה חסרי סבלנות, בחום אימיים כשזבובים מציקים לך, האוטובוס הלא ממוזג היה מסריח כי לא היו דיאודורנטים, הוא קפץ, היטלטל, הנהג נאבק בהגה לא מתוגבר והתנועה בכביש צר שכללה חמורים, עגלות יד וכו'. נסיעה שכיום נמשכת עשרות דקות נמשכה שעות, עבדת במקום לא נעים, ללא הנדסת אנוש, ברעש ובחום ואז בדרך חזרה האוטובוס היה מסריח יותר. השואה ישבה על הארץ הזאת מאד כבד. אנשים חיו בחוסר ודאות וכל הארץ חיכתה ל,מדור לחיפוש קרובים" וזה לא היה כדי למצוא את ההיא מהתנועה. זה היה לדעת איפה הבת שלך. נורא! לא היו טלפונים ניידים, לא היה אינטרנט ויש המון צדדים טובים בכלים האלה כמו תקשורת יומיומית עם הבת שלי בבוסטון. אז הייתי שולח מכתב ומתפלל שיגיע. תחשבו כמה חיים ניצלו בגלל הנידים, בגלל שרפואה המתקדמת ובכלל, איכות החיים היום היא הרבה יותר טובה והארץ הרבה יותר טובה. היתה אז אופטימיות אבל רק בחלק מסויים של העם שבא לידי ביטוי בתקשורת. לא בטוח שהיהודים הטובים ממרוקו שנזרקו למעברות וחיו באוהלים לא ממוזגים ובפחונים על חום איימים היו אופטימיים. עיזבו אותי מישראל של פעם.
יש היום כסאות עץ? חידשת לי - גם אם יש עץ מתחת, הכסאות היום מרופדים בבד צבעוני, מה שנקרה moquette באנגלית.
