מחבקת עצים סדרתית
New member
קצת עייפה (טריגר)
הכל מתיש לאחרונה. אולי זה החורף, אולי אני לא באיזון תרופתי אפילו שהייתי בטוחה שאני כן, אולי אני צריכה לחזור לטיפול פסיכולוגי.
אולי אני פשוט צריכה להסתכל לבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם ולהגיד לו שאני לא מרגישה טוב.
אבל כל השאלות שבאות אחר כך, אין לי כוח להתמודד איתן. אני לא מסוגלת. אין לי את התשובות להן. אני רק יכולה להגיד את מה שרוצים לשמוע או את מה שאני באמת מרגישה. מה עדיף יותר? השקרים הרכים, "אני אהיה בסדר, אני צריכה להתאפס על עצמי, להחליט מה אני רוצה, אני לא אעשה משהו בלי לחשוב" או האמת הכואבת, "רע לי, אני חושבת על לפגוע בעצמי, אני מפחדת מעצמי, אני לא רוצה לעשות כלום, אני רוצה לשבת ולבהות בקיר, לגרד לעצמי את העור, לתלוש שערות, לצרוח שהעולם הזה מיותר, שאני מיותרת"?
הבעיה שלי היא תמיד שאני מתחשבת. רק שלא יבהלו. רק שלא ידאגו. רק שלא יחשבו יותר מדי עליי. אני אסתדר בסוף, זה תמיד מסתדר בסוף.
סוף סוף מצאתי מישהו באמת לדבר איתו. הפסקתי את הטיפול הפסיכולוגי, כי פשוט לא היה לנו כבר על מה לדבר, ועכשיו, כשאני נוגעת-לא-נוגעת בתחילתה של אפיזודה, אני לא מצליחה למצוא את המילים לומר. לומר, אבל לא להדאיג. לא להלחיץ.
גם ככה כולם כבר רואים. הם כבר שואלים.
"מה קורה איתך?"
"מה אפשר לעשות?"
"את מרגישה טוב?"
"מה את רוצה לעשות עכשיו?"
"איך נשפר את המצב?"
"את רוצה לדבר?"
וכל מה שאני רוצה לעשות זה לדחוף את כולם מעליי. להיכנס למיטה ולהתכסות בשמיכה עבה שתחצוץ ביני לבין כל העולם.
אל תשאלו אותי. אל תסתכלו עליי.
אין לי תשובות. אני לא יודעת.
אני יודעת שאני אמורה להרגיש אסירת תודה, שיש מי שדואג לי ומי שדורש בשלומי, שמוכן ללוות אותי בדרך הזו, אבל כרגע, זה לא מרגיש טוב. זה מרגיש כמו עול. כמו טרחה. זה מרושע להגיד את זה וברור לי שאני לא באמת מרגישה ככה. אבל זה חלק מהמצב. אני לא באמת מסוגלת להעריך את זה כרגע. אני פשוט מרגישה מוצפת.
הכל מתיש לאחרונה. אולי זה החורף, אולי אני לא באיזון תרופתי אפילו שהייתי בטוחה שאני כן, אולי אני צריכה לחזור לטיפול פסיכולוגי.
אולי אני פשוט צריכה להסתכל לבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם ולהגיד לו שאני לא מרגישה טוב.
אבל כל השאלות שבאות אחר כך, אין לי כוח להתמודד איתן. אני לא מסוגלת. אין לי את התשובות להן. אני רק יכולה להגיד את מה שרוצים לשמוע או את מה שאני באמת מרגישה. מה עדיף יותר? השקרים הרכים, "אני אהיה בסדר, אני צריכה להתאפס על עצמי, להחליט מה אני רוצה, אני לא אעשה משהו בלי לחשוב" או האמת הכואבת, "רע לי, אני חושבת על לפגוע בעצמי, אני מפחדת מעצמי, אני לא רוצה לעשות כלום, אני רוצה לשבת ולבהות בקיר, לגרד לעצמי את העור, לתלוש שערות, לצרוח שהעולם הזה מיותר, שאני מיותרת"?
הבעיה שלי היא תמיד שאני מתחשבת. רק שלא יבהלו. רק שלא ידאגו. רק שלא יחשבו יותר מדי עליי. אני אסתדר בסוף, זה תמיד מסתדר בסוף.
סוף סוף מצאתי מישהו באמת לדבר איתו. הפסקתי את הטיפול הפסיכולוגי, כי פשוט לא היה לנו כבר על מה לדבר, ועכשיו, כשאני נוגעת-לא-נוגעת בתחילתה של אפיזודה, אני לא מצליחה למצוא את המילים לומר. לומר, אבל לא להדאיג. לא להלחיץ.
גם ככה כולם כבר רואים. הם כבר שואלים.
"מה קורה איתך?"
"מה אפשר לעשות?"
"את מרגישה טוב?"
"מה את רוצה לעשות עכשיו?"
"איך נשפר את המצב?"
"את רוצה לדבר?"
וכל מה שאני רוצה לעשות זה לדחוף את כולם מעליי. להיכנס למיטה ולהתכסות בשמיכה עבה שתחצוץ ביני לבין כל העולם.
אל תשאלו אותי. אל תסתכלו עליי.
אין לי תשובות. אני לא יודעת.
אני יודעת שאני אמורה להרגיש אסירת תודה, שיש מי שדואג לי ומי שדורש בשלומי, שמוכן ללוות אותי בדרך הזו, אבל כרגע, זה לא מרגיש טוב. זה מרגיש כמו עול. כמו טרחה. זה מרושע להגיד את זה וברור לי שאני לא באמת מרגישה ככה. אבל זה חלק מהמצב. אני לא באמת מסוגלת להעריך את זה כרגע. אני פשוט מרגישה מוצפת.