קצת נחת מה"נחת"
היום הוקדש לסידורים, יום תל-אביבי לח וחם טיפוסי, העיר לוהטת, האויר צורב, והסידורים כדרכם...לא בוער להם כלום. חזרתי הביתה, עם התחלה של כאב ראש, הלכתי לישון, וקמתי בערב חולה יותר. הבן שלי נבהל רק מלהסתכל עלי, מהאמא התזזיתית שלו נשארה רק תיזה או אמא בתיאוריה. פתאום, הילד נטל פיקוד, הביא לי תרופות, הכריח אותי למדוד חום הרטיב מגבות לשים על הראש (מה זה חשוב שאלו היו מגבות ענק לבריכה ולים - העיקר הכוונה). עמד בהיכון על יד הטלפון להזעיק את סבתא או ביקור בית של רופא (אין להתעלם מהעובדה כי אצל הילד הפרטי שלי סבתא ורופא זה כמעט באותו משקל ידע וסמכות והכף נוטה לטובת הסבתא). בקיצור, הילד שכפית לא מזיז מהשולחן לכיור, כי בשביל מה יש אמא, סידר, ניקה ואפילו הכין ארוחה. רק בשביל לראות את זה שווה היה להיות חולה. אז מי אמר שאין נחת מה"נחת".
היום הוקדש לסידורים, יום תל-אביבי לח וחם טיפוסי, העיר לוהטת, האויר צורב, והסידורים כדרכם...לא בוער להם כלום. חזרתי הביתה, עם התחלה של כאב ראש, הלכתי לישון, וקמתי בערב חולה יותר. הבן שלי נבהל רק מלהסתכל עלי, מהאמא התזזיתית שלו נשארה רק תיזה או אמא בתיאוריה. פתאום, הילד נטל פיקוד, הביא לי תרופות, הכריח אותי למדוד חום הרטיב מגבות לשים על הראש (מה זה חשוב שאלו היו מגבות ענק לבריכה ולים - העיקר הכוונה). עמד בהיכון על יד הטלפון להזעיק את סבתא או ביקור בית של רופא (אין להתעלם מהעובדה כי אצל הילד הפרטי שלי סבתא ורופא זה כמעט באותו משקל ידע וסמכות והכף נוטה לטובת הסבתא). בקיצור, הילד שכפית לא מזיז מהשולחן לכיור, כי בשביל מה יש אמא, סידר, ניקה ואפילו הכין ארוחה. רק בשביל לראות את זה שווה היה להיות חולה. אז מי אמר שאין נחת מה"נחת".