קצת נוסטלגיה
היום לפני 30 שנה כשהייתי בקורס נשקים בשנת 72 היינו צריכים לעבור השתלמות מעשית בתיקון כלי נשק, ונבחרתי יחד עם 5 חיילים נוספים מהקורס בבה"ד 20 להיות חודש שלם בסדנ"א ליד כפר יונה, בסיס מאד מיוחד שהיה לי לבית שני במשך חודש שלם, והסיבה לכך תובא מיד בסיפורי הקצר..... הסדנא שליד כפר יונה, היא מחנה צבאי קטן, המפקד היה תימני מצוחצח ומבריק הוא היה בדרגת רס"ר, עיניים ירוקות, תימני מיוחד, אני זוכר הייטב את שמו גמליאל, כל פעם שעברתי ב-30 השנים האחרונות ליד צומת נתניה נזכרתי בבסיס ובמפקד האבאי שהיה מפקד מחנה, דבר לא רגיל לבסיסים כי בדרך כלל המפקד הוא בדרגת רס"ן או סא"ל.... זה היה מחנה קטן, אולי 3/4 דונם, בכניסה היה משרד המפקד, תמיד חייכן היה כייף להתעורר בבוקר, הארוחה הייתה בייתית, ומאחורי המשרד הייתה הנשקייה שבה למדנו בפועל את התיקונים הנדרשים לכלי נשק, לכל הסוגים שהיו אז בצ.ה.ל. כל נשק שתיקנו שם היה צריך לעבור ירי במטווח לבדיקת תקינותו. אצל רס"ר גמליאל מפקד המחנה ומפקד הנשקייה, מורי ורבי לכלי נשק, זה היה טקס כל פעם שיצאנו עם הרכב למטווח לבצע את הירי. שם למדתי את כללי הבטיחות, ושם למדתי לתקן את הנשק שתיקנתי שנה מאוחר יותר במלחמת יום כיפור. את כל מה שלמדתי באותו חודש אצל הרס"ר גמליאל, לא אשכח כל חיי, אני חב לאיש הזה את כל מה שאני יודע וידעתי על נשק. קיבלנו אצלו באותו חודש השתלמות יחס למופת, למדנו אצלו להיות אזרחים הכל היה ברוח טובה, הוא היה דואג שנצא בערבים לבלות בנתניה ומבקש שנטפס בשקט על הגדר כדי לא להפריע לשומרים שישנו.. (היה כמובן שומר בפטרול).. אני זוכר את ה"פס" שקיבלנו ממנו, ליציאת השבת לחופשה, היה טקס קצר הוא דאג שאנחנו יודעים את הדרך הבייתה, שניסע באוטובוס הנכון ונתן לי כבאר שבעי להגיע באיחור בימי א´.... על ה"פס" הייתה חותמת אישית שלא ראיתי כמותה כבר 30 שנה, השם "גמליאל" הופיע על ה"פס" למטה היכן שהיה המקום לחתימה וחותמת, החותמת נראתה קצת מגושמת, כמו חותמת שמייצרים משני חצאי תפוח אדמה שחותכים בסכין יפאנית, ובתחתי החותמת הי כתוב : "מפקד המחנה" הוא היה מבוגר מאיתנו ב-10 שנים, אבל היה אבא לכולנו.... כשהוא ביקש מתנדב ללוות רכב חילוץ לחלץ ג´יפ שהתהפך, לא היססתי להיות המלווה, הנסיעה הייתה לאחד מכפרי הפלשתינאים, אבל אז לא היה חשש כמו היום. הוא דאג להביא למחנה הקטן שלו מרצים וצוותי הוואי ודאג שכל מה שמקבלים בבסיסים הרגילים, נקבל גם אצלו בבסיס הקטן והמשפחתי, אני זוכר ילדה קטנה, כבת 5 שהגיעה כמה פעמים עם אבא לעבודה, ביתו של המפקד הוא דאג לה כל הזמן, והיא הייתה מסתובת בינינו כשעבדנו בתיקון הנשקים. להישאר שבת במחנה של גמליאל זו הייתה חוויה מעולם אחר, האווירה הייתה משפחתית, והשבת עברה בקלילות נעימה. בהרצאה אחת ששמעתי על נהיגה מונעת שהביא מפקד המחנה לבסיס, ועוד לפני שהיה לי רשיון נהיגה, אני עד היום לא שוכח ומיישם את מה שלמדתי באותה הרצאה שהייתה מיועדת לנהגים, אבל מי כגמליאל, מפקד המחנה, יעמיד מרצה מול קומץ חיילים? המפקד דאג שגם אנחנו מהקורס בנשקייה נהיה נוכחים בהרצאה כדי שיהיה קהל. כשאומרים לי כפר יונה, סדנא, אני אומר גמליאל..... זה היה רגע של נוסטלגיה משנת 1972 כשנה לפני מלחמת יום כיפור חתולון
היום לפני 30 שנה כשהייתי בקורס נשקים בשנת 72 היינו צריכים לעבור השתלמות מעשית בתיקון כלי נשק, ונבחרתי יחד עם 5 חיילים נוספים מהקורס בבה"ד 20 להיות חודש שלם בסדנ"א ליד כפר יונה, בסיס מאד מיוחד שהיה לי לבית שני במשך חודש שלם, והסיבה לכך תובא מיד בסיפורי הקצר..... הסדנא שליד כפר יונה, היא מחנה צבאי קטן, המפקד היה תימני מצוחצח ומבריק הוא היה בדרגת רס"ר, עיניים ירוקות, תימני מיוחד, אני זוכר הייטב את שמו גמליאל, כל פעם שעברתי ב-30 השנים האחרונות ליד צומת נתניה נזכרתי בבסיס ובמפקד האבאי שהיה מפקד מחנה, דבר לא רגיל לבסיסים כי בדרך כלל המפקד הוא בדרגת רס"ן או סא"ל.... זה היה מחנה קטן, אולי 3/4 דונם, בכניסה היה משרד המפקד, תמיד חייכן היה כייף להתעורר בבוקר, הארוחה הייתה בייתית, ומאחורי המשרד הייתה הנשקייה שבה למדנו בפועל את התיקונים הנדרשים לכלי נשק, לכל הסוגים שהיו אז בצ.ה.ל. כל נשק שתיקנו שם היה צריך לעבור ירי במטווח לבדיקת תקינותו. אצל רס"ר גמליאל מפקד המחנה ומפקד הנשקייה, מורי ורבי לכלי נשק, זה היה טקס כל פעם שיצאנו עם הרכב למטווח לבצע את הירי. שם למדתי את כללי הבטיחות, ושם למדתי לתקן את הנשק שתיקנתי שנה מאוחר יותר במלחמת יום כיפור. את כל מה שלמדתי באותו חודש אצל הרס"ר גמליאל, לא אשכח כל חיי, אני חב לאיש הזה את כל מה שאני יודע וידעתי על נשק. קיבלנו אצלו באותו חודש השתלמות יחס למופת, למדנו אצלו להיות אזרחים הכל היה ברוח טובה, הוא היה דואג שנצא בערבים לבלות בנתניה ומבקש שנטפס בשקט על הגדר כדי לא להפריע לשומרים שישנו.. (היה כמובן שומר בפטרול).. אני זוכר את ה"פס" שקיבלנו ממנו, ליציאת השבת לחופשה, היה טקס קצר הוא דאג שאנחנו יודעים את הדרך הבייתה, שניסע באוטובוס הנכון ונתן לי כבאר שבעי להגיע באיחור בימי א´.... על ה"פס" הייתה חותמת אישית שלא ראיתי כמותה כבר 30 שנה, השם "גמליאל" הופיע על ה"פס" למטה היכן שהיה המקום לחתימה וחותמת, החותמת נראתה קצת מגושמת, כמו חותמת שמייצרים משני חצאי תפוח אדמה שחותכים בסכין יפאנית, ובתחתי החותמת הי כתוב : "מפקד המחנה" הוא היה מבוגר מאיתנו ב-10 שנים, אבל היה אבא לכולנו.... כשהוא ביקש מתנדב ללוות רכב חילוץ לחלץ ג´יפ שהתהפך, לא היססתי להיות המלווה, הנסיעה הייתה לאחד מכפרי הפלשתינאים, אבל אז לא היה חשש כמו היום. הוא דאג להביא למחנה הקטן שלו מרצים וצוותי הוואי ודאג שכל מה שמקבלים בבסיסים הרגילים, נקבל גם אצלו בבסיס הקטן והמשפחתי, אני זוכר ילדה קטנה, כבת 5 שהגיעה כמה פעמים עם אבא לעבודה, ביתו של המפקד הוא דאג לה כל הזמן, והיא הייתה מסתובת בינינו כשעבדנו בתיקון הנשקים. להישאר שבת במחנה של גמליאל זו הייתה חוויה מעולם אחר, האווירה הייתה משפחתית, והשבת עברה בקלילות נעימה. בהרצאה אחת ששמעתי על נהיגה מונעת שהביא מפקד המחנה לבסיס, ועוד לפני שהיה לי רשיון נהיגה, אני עד היום לא שוכח ומיישם את מה שלמדתי באותה הרצאה שהייתה מיועדת לנהגים, אבל מי כגמליאל, מפקד המחנה, יעמיד מרצה מול קומץ חיילים? המפקד דאג שגם אנחנו מהקורס בנשקייה נהיה נוכחים בהרצאה כדי שיהיה קהל. כשאומרים לי כפר יונה, סדנא, אני אומר גמליאל..... זה היה רגע של נוסטלגיה משנת 1972 כשנה לפני מלחמת יום כיפור חתולון