קצת נוסטלגיה
כחל מהשלמות רקע בקורס "נ.ב.א למתחילים" אני צופה לאחרונה בהרבה סדרות ומשחקים מפעם. אתמול בדיוק סיימתי לראות את משחקים 2-6 בסידרה של הבולס נגד הפיסטונס ב-1990 (לצערי לא מצאתי את משחק מספר 7). בכל מקרה רציתי לתרום קצת לפורום ולחלוק כמה תובנות למי שהעניין מעניין אותו: 1) החמישייה הראשונה של שיקגו השתוותה ואף עלתה על רמתה על זו של דטרויט. אלו המחליפים המדהימים של דטרויט שבכל פעם סגרו פער או פתחו אותו. חמישייה שנייה עם אגווייר, ג'ונסון, סאלי, אדוארדס/למביר אכלה בלי מלח את החמישייה השנייה העלובה של הבולס. לטעמי זה היה ההבדל בסידרה הזו. 2) מייקל ג'ורדן היה בערך כל ההתקפה של הבולס במשחקים האלו. בלעדיו על המגרש הם נראו מאוד מאוד רע בהתקפה מסודרת. 3) סקוטי פיפן, לפחות מבחינתי, היה אנדרייטד. אם מייקל הוא כל ההתקפה של הבולס אז סקוטי היה בערך כל השאר. הוא היה הדבק של הקבוצה. זה שמחבר ביניהם בהתקפה ובהגנה ויכול לעשות כל תפקיד על המגרש. 4) פעם ראשונה שראיתי את אייזאה תומס. באמת ובכנות שחקן ענק. כמו תמיד אצל הגדולים באמת - זו היכולת המנטלית שמפרידה אותו מכל השאר. מסוגל להגיע לשליטה אבסולוטית במשחק בשני הצדדים. חוטף מכדרור בחסד. היה מזהה את החולשה שלך בכדרור ומתנפל עליה כמו זאב שלוש ארבע פעמים במשחק. באמת מדהים. מישהו עדיין חוטף ככה היום? 5) דניס רודמן היה מפלצת. אני זוכר אותו מהעונות הגדולות של שיקגו אבל מסתבר שהוא היה עוד יותר טוב בדטרויט. מאוד מאוד התרשמתי מהשילוב המפלצתי בין היכולות האתלטיות לכוח להבנה של המשחק. נתן כמה משחקים של 20,20 בלי למצמץ (!!!). כמעט בכל משחק הוא שמר על כל העמדות של היריב באותו המשחק. וכשאני אומר שמר אני לא מתכוון ל"עמד ונפנף בידיים" אלא ל"מירר את החיים". המצ'אפים שלו מול מייקל היו מרתקים. 6) היה כייף חיים! מקווה שהסידרה הבאה תהיה הלייקרס מול בוסטון 1987. למרות שגם שם קשה למצוא את משחק מספר 7.. מקווה שנהנתם.
כחל מהשלמות רקע בקורס "נ.ב.א למתחילים" אני צופה לאחרונה בהרבה סדרות ומשחקים מפעם. אתמול בדיוק סיימתי לראות את משחקים 2-6 בסידרה של הבולס נגד הפיסטונס ב-1990 (לצערי לא מצאתי את משחק מספר 7). בכל מקרה רציתי לתרום קצת לפורום ולחלוק כמה תובנות למי שהעניין מעניין אותו: 1) החמישייה הראשונה של שיקגו השתוותה ואף עלתה על רמתה על זו של דטרויט. אלו המחליפים המדהימים של דטרויט שבכל פעם סגרו פער או פתחו אותו. חמישייה שנייה עם אגווייר, ג'ונסון, סאלי, אדוארדס/למביר אכלה בלי מלח את החמישייה השנייה העלובה של הבולס. לטעמי זה היה ההבדל בסידרה הזו. 2) מייקל ג'ורדן היה בערך כל ההתקפה של הבולס במשחקים האלו. בלעדיו על המגרש הם נראו מאוד מאוד רע בהתקפה מסודרת. 3) סקוטי פיפן, לפחות מבחינתי, היה אנדרייטד. אם מייקל הוא כל ההתקפה של הבולס אז סקוטי היה בערך כל השאר. הוא היה הדבק של הקבוצה. זה שמחבר ביניהם בהתקפה ובהגנה ויכול לעשות כל תפקיד על המגרש. 4) פעם ראשונה שראיתי את אייזאה תומס. באמת ובכנות שחקן ענק. כמו תמיד אצל הגדולים באמת - זו היכולת המנטלית שמפרידה אותו מכל השאר. מסוגל להגיע לשליטה אבסולוטית במשחק בשני הצדדים. חוטף מכדרור בחסד. היה מזהה את החולשה שלך בכדרור ומתנפל עליה כמו זאב שלוש ארבע פעמים במשחק. באמת מדהים. מישהו עדיין חוטף ככה היום? 5) דניס רודמן היה מפלצת. אני זוכר אותו מהעונות הגדולות של שיקגו אבל מסתבר שהוא היה עוד יותר טוב בדטרויט. מאוד מאוד התרשמתי מהשילוב המפלצתי בין היכולות האתלטיות לכוח להבנה של המשחק. נתן כמה משחקים של 20,20 בלי למצמץ (!!!). כמעט בכל משחק הוא שמר על כל העמדות של היריב באותו המשחק. וכשאני אומר שמר אני לא מתכוון ל"עמד ונפנף בידיים" אלא ל"מירר את החיים". המצ'אפים שלו מול מייקל היו מרתקים. 6) היה כייף חיים! מקווה שהסידרה הבאה תהיה הלייקרס מול בוסטון 1987. למרות שגם שם קשה למצוא את משחק מספר 7.. מקווה שנהנתם.
