קצת נוסטלגיה
במוסף "שבת" של "מקור ראשון" התפרסמה כתבה על העיר העברית הראשונה ועל מה שהיה בה ואיננו. כתבה זאת עוררה בי זכרונות מימי ילדותי. בכתבה סופר על חצר "טשורטקוב" ברחוב מלצ'ט, על הכולל של חסידי גור ברחוב בר-אילן, ועל נוסדות חסידי בעלז ברחוב אחד העם. לשלושתם יש לי קשר אישי. שם משפחתו של הגבאי ב"שטיבל" של חסידי טשורטקוב בפינת הרחובות מלצ'ט בר-אילן היה סטולוביץ'. יהודי זה התגורר ברחוב בר-אילן 4 בדירת 4 חדרים, שכיום שוכן בו הכולל של חסידי גור, המוזכר בכתבה. באותו "שטיבל" נערכה החופה של הוריי במניין מצומצם כיאה לתקופת קום המדינה, כאשר אבי ז"ל הגיע בגפו כפליט השואה, ואימי שתחיה אף היא לא הייתה ממשפחה עשירה. את הספסלים לאורחים נאלץ אבי לסחוב בעצמו. ה"תזמורת" שניגנה במעמד זה הייתה אקורדיוניסט מתנדב. אם תשאלו אותי: לשם מה צריך היה אדם בודד (אלמן) מבוגר דירת 4 חדרים בתקופה ההיא, שדבר זה לא היה נפוץ? אשיב לכם: אכן הוא לא היה צריך זאת. לכן חילק את הדירה לשניים ואת החצי השני השכיר להוריי. אם כן, הוריי ושני ילדיהם גרו אז בדירת 2 חדרים, שאף אותה חצו לשניים: חדר אחד שימש כחנות מכולת (לא מינימרקט! לא היה דבר כזה!) והחדר השני - למגורים. לבטח למדתם על תקופת הצנע אז, שהנהיג אז שר האוצר באותם ימים - דב יוסף. זה היה המצב אז. קמח, סוכר, אורז וקטניות נמכרו במשקל (לא באריזות), לחם לבן היה אז מוצר לעשירים בלבד, מוצרי חלב נמכרו בצנצנות זכוכית בנפח 150 מ"ל ואילו חלב נמכר בבקבוקי זכוכית בנפח 1 ליטר רק אצל החלבנים, שהיו מגיעים מבית לבית בעזרת תלת אופן בשעת בוקר מוקדמת ומשאירים את הבקבוקים בפתח כל בית לפי מספר הבקבוקים הריקים, שהושארו ערב קודם לכן ע"י הדיירים. ביצים ובשר נמכרו לפי תלושים מוקצבים (ע"פ גודל המשפחה) וכן גם חמאה. מעדני חלב עוד לא היו באותם ימים וגם לא "טמפו" או "קוקה קולה". המשקאות התוססים היחידים באותה עת היו סודה בבקבוקי זכוכית על ה"לחיץ" (מאוחר יותר הומצא ה"סיפולוקס" לעשיית סודה ביתית) ו"מאלט", שיוצר אז ע"י שתי חברות: "אביר" ו"נשר". מכוניות היו אז לעשירים בלבד. הים היה לא רחוק משם (כך הוא נשאר עד היום אבלך אני התרחקתי ממנו מעט...,) וכמובן בקיץ היינו מבלים את החופשה באחד החופים (מעורבים ר"ל), כאשר ברציף הרברט סמואל, שהיה אז תחנת המוצא של קווי "דן" מס' 4, 62 (לפתח-תקווה!) ו- 63, היינו עוצרים ללקק גלידה, שנמכרה אז בגביע ופל קטן (כדור אחד) או ב"ופל אמבטיה" (2 כדורים), ובדרך חזרה היינו עוברים דרך "שוק בצלאל" לנגוס בפלאפל התימני המקורי. ומה עם בעלז? לא שכחתי. כבר הזכרתי קודם לכן, שמוסדות בעלז שוכנים כמאז גם היום ברחוב אחד העם לא הרחק מהמקום, שבו התגוררנו אז. ב"חדר" של בעלז שם למדתי עד שעברנו לגור בבני ברק, ושם למד איתי מי, שלימים יהיה ה"ינוקא" וכיום - האדמו"ר מבעלז. איפה הימים ההם? לסיום: לקט שירים מהתקופה ההיא: זה לא יחזור כל זה כבר איננו... המילים: http://www.shiron.net/songView.aspx?song_id=5424&singer_id=1777&song_title=2932e7 מיין שטעטעלע בעלז בביצוע מרגש ביותר של רפי ביטון בהיותו "ילד פלא" עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של ד"ר מרדכי סובול. כיום נשוי רפי באושר לאשתו ואב לילד ומשמש כמנצח על מקהלת חזנים "קולות מן השנים" ואף כחזן לעת מצוא.
במוסף "שבת" של "מקור ראשון" התפרסמה כתבה על העיר העברית הראשונה ועל מה שהיה בה ואיננו. כתבה זאת עוררה בי זכרונות מימי ילדותי. בכתבה סופר על חצר "טשורטקוב" ברחוב מלצ'ט, על הכולל של חסידי גור ברחוב בר-אילן, ועל נוסדות חסידי בעלז ברחוב אחד העם. לשלושתם יש לי קשר אישי. שם משפחתו של הגבאי ב"שטיבל" של חסידי טשורטקוב בפינת הרחובות מלצ'ט בר-אילן היה סטולוביץ'. יהודי זה התגורר ברחוב בר-אילן 4 בדירת 4 חדרים, שכיום שוכן בו הכולל של חסידי גור, המוזכר בכתבה. באותו "שטיבל" נערכה החופה של הוריי במניין מצומצם כיאה לתקופת קום המדינה, כאשר אבי ז"ל הגיע בגפו כפליט השואה, ואימי שתחיה אף היא לא הייתה ממשפחה עשירה. את הספסלים לאורחים נאלץ אבי לסחוב בעצמו. ה"תזמורת" שניגנה במעמד זה הייתה אקורדיוניסט מתנדב. אם תשאלו אותי: לשם מה צריך היה אדם בודד (אלמן) מבוגר דירת 4 חדרים בתקופה ההיא, שדבר זה לא היה נפוץ? אשיב לכם: אכן הוא לא היה צריך זאת. לכן חילק את הדירה לשניים ואת החצי השני השכיר להוריי. אם כן, הוריי ושני ילדיהם גרו אז בדירת 2 חדרים, שאף אותה חצו לשניים: חדר אחד שימש כחנות מכולת (לא מינימרקט! לא היה דבר כזה!) והחדר השני - למגורים. לבטח למדתם על תקופת הצנע אז, שהנהיג אז שר האוצר באותם ימים - דב יוסף. זה היה המצב אז. קמח, סוכר, אורז וקטניות נמכרו במשקל (לא באריזות), לחם לבן היה אז מוצר לעשירים בלבד, מוצרי חלב נמכרו בצנצנות זכוכית בנפח 150 מ"ל ואילו חלב נמכר בבקבוקי זכוכית בנפח 1 ליטר רק אצל החלבנים, שהיו מגיעים מבית לבית בעזרת תלת אופן בשעת בוקר מוקדמת ומשאירים את הבקבוקים בפתח כל בית לפי מספר הבקבוקים הריקים, שהושארו ערב קודם לכן ע"י הדיירים. ביצים ובשר נמכרו לפי תלושים מוקצבים (ע"פ גודל המשפחה) וכן גם חמאה. מעדני חלב עוד לא היו באותם ימים וגם לא "טמפו" או "קוקה קולה". המשקאות התוססים היחידים באותה עת היו סודה בבקבוקי זכוכית על ה"לחיץ" (מאוחר יותר הומצא ה"סיפולוקס" לעשיית סודה ביתית) ו"מאלט", שיוצר אז ע"י שתי חברות: "אביר" ו"נשר". מכוניות היו אז לעשירים בלבד. הים היה לא רחוק משם (כך הוא נשאר עד היום אבלך אני התרחקתי ממנו מעט...,) וכמובן בקיץ היינו מבלים את החופשה באחד החופים (מעורבים ר"ל), כאשר ברציף הרברט סמואל, שהיה אז תחנת המוצא של קווי "דן" מס' 4, 62 (לפתח-תקווה!) ו- 63, היינו עוצרים ללקק גלידה, שנמכרה אז בגביע ופל קטן (כדור אחד) או ב"ופל אמבטיה" (2 כדורים), ובדרך חזרה היינו עוברים דרך "שוק בצלאל" לנגוס בפלאפל התימני המקורי. ומה עם בעלז? לא שכחתי. כבר הזכרתי קודם לכן, שמוסדות בעלז שוכנים כמאז גם היום ברחוב אחד העם לא הרחק מהמקום, שבו התגוררנו אז. ב"חדר" של בעלז שם למדתי עד שעברנו לגור בבני ברק, ושם למד איתי מי, שלימים יהיה ה"ינוקא" וכיום - האדמו"ר מבעלז. איפה הימים ההם? לסיום: לקט שירים מהתקופה ההיא: זה לא יחזור כל זה כבר איננו... המילים: http://www.shiron.net/songView.aspx?song_id=5424&singer_id=1777&song_title=2932e7 מיין שטעטעלע בעלז בביצוע מרגש ביותר של רפי ביטון בהיותו "ילד פלא" עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של ד"ר מרדכי סובול. כיום נשוי רפי באושר לאשתו ואב לילד ומשמש כמנצח על מקהלת חזנים "קולות מן השנים" ואף כחזן לעת מצוא.