קצת משתף...
אני חייב מעט לפרוק מהלב.
אני בן 29, ואני באחת התקופות הכי פחות טובות שידעתי.
אני עברתי בשנים האחרונות מסלול די אינטנסיבי עם החלטות די שגויות (בדיעבד) שהביאו אותי למצב מאוד בעייתי. בצבא יצא לי לשרת במקום שהיה כמו מקום עבודה לכל דבר שבנה אותי מאוד להמשך. כחודש לאחר השחרור התחלתי לעבוד בחברה גדולה בשירות הלקוחות שלה, פרחתי, והמשכתי לכל מיני מחלקות שונות והצלחתי מאוד מקצועית והיה לי כיף מאוד בפן האישי. הטעות הגדולה שלי הייתה בגיל 24, שחזרתי מטיול בחו"ל בעת שהחלטתי מה ללמוד. בהחלטה פזיזה, החלטתי ללמוד משפטים במוסד לא איכותי מבחינת ההכרה שלו בתחום (לא נדרש פסיכומטרי) והתחלתי תהליך די ארוך של הסמכה כעו"ד. במשך כל התואר המשכתי לעבוד במשרה מלאה, כי היה חשוב לי להתפתח מקצועית. בסוף זה השתלם כי את שנת ההתמחות שלי, הצלחתי לעשות בחברה בה עבדתי אבל זה פגם לי בציונים בלימודים (אמנם סיימתי עם ממוצע של 81.5, אבל במוסד בו למדתי זה לא נחשב לממוצע ציונים טוב). כמו כל מתמחה בחברה בה עבדתי, בסוף שנת ההתמחות נאלצתי לעזוב את החברה בכדי לגשת למבחני ההסמכה. משלב זה החלה הבעיה הגדולה שלי. סיימתי את ההסמכה הרשמית בסוף חודש מאי ומאז אני בחיפוש אחר עבודה בתחום ללא הצלחה והתחלתי במקביל לחתום על דמי אבטלה (די גבוהים). הבנתי, בדיעבד, שהדרך בה בחרתי, שאמנם פיתחה אותי אישית ומקצועית לא הייתה נכונה ואני קצת מכה על חטא. ההתמקדות בעבודה הביאה אותי לוותר על מבחן הפסיכומטרי ובחירה במוסד לימודים טוב יותר וקבלת ציונים גבוהים יותר, בנוסף, התברר לי שאמנם עשיתי התמחות משמעותית אבל בשורה התחתונה זה לא נתן לי ניסיון וכלים שעליהם אוכל להתבסס בעת הגשת מועמדות לתפקיד עו"ד, אלא אם זה בתחום הצר בו עסקתי. בסופו של דבר, בחודש שעבר, יצא לי להתחיל לעבוד כעוזר מנכ"ל בחברה גדולה בתחומה תמורת שכר די נראה בהתחשב בנסיבות. ב-7 ימי עבודה שהייתי שם, נחשפתי לבקשות חוזרות ונשנות שאעשה פעולות בניגוד לכללים המחייבים אותי בתור עו"ד, והרבה מאוד דברים שאעדיף לא להרחיב עליהם שהדליקו עשרות נורות אדומות. למרות הזמן הרב שלקח לי למצוא תפקיד זה, למרות השכר ולמרות העובדה שהם ניסו כמה פעמים שאחזור, החלטתי שהיושר המקצועי שלי והאני מאמין שלי יותר חשובים, למרות כל הקושי. בחודש האחרון התחלתי לחפש גם תפקידים אחרים, בתחום הלוגיסטיקה/שילוח/ייבוא-ייצוא, במהלך החודשים שחלפו יצא לי לשלוח לדעתי מעל ל-200 קורות חיים, בין אם באופן יזום, בין אם באתרי דרושים ובין אם למכרים וחברים, ובינתיים – ללא הצלחה.
אני לא מאלו שבוכים על המצב, על המדינה או על ברלין, אני לוקח אחריות מלאה על הטעויות לכאורה שעשיתי ואני יודע שייתכן שבאופן מסוים אני קצת מפונק או לא פועל נכון. פשוט המנטליות בה הייתי בגיל 24 כשהחלטתי להיכנס לתהליך הזה וההכרה במה חשוב באמת לא מתקרב למצבי ולהבנה שלי כיום. אני כעת במצב בעייתי ב-2 מובנים. הראשון, אני מחפש תפקיד "זמני" כלשהו ולהפתעתי גם פה יש לי קושי למצוא. למלצר אני לא יכול עקב ידיים שמאליות, אבל מעבר לכך – אני שולח קו"ח כמעט לכל תפקיד אפשרי (גם אדמניסיטרציה לצורך העניין) ופשוט – אין ולו טלפון אחד שמתקבל. הפן הנוסף הוא שגם אם וכאשר אמצא את העבודה ה"זמנית" הזו, מי אמר שזה זמני? איך אני אפתח קריירה? איך אביא יחד עם ארוסתי שכר נורמלי ונבנה את ביתינו?
התחושה הזו של ה"דחייה" כל פעם, גם אם באופן מודע אתה אומר לעצמך שזה לא אישי, אחרי 200-300 קורות חיים ששלחת היא פשוט נוראית. ההרגשה שאתה קם ליום שאין בו כלום היא קשה מנשוא.
התחושה שאתה רואה חברים מפרסמים "איזה כיף שיום חמישי הגיע" או "איזה קשה לחזור לשגרה אחרי חופשת החגים" היא מתסכלת בצורה נוראית. החרדה לעתיד היא עמוקה.
לא יודע אם זה הפורום המתאים לשפוך את ליבי, אבל....ניסיתי.
תודה על ההקשבה. מאחל לכולנו המשך שבוע טוב.
אורי.
אני חייב מעט לפרוק מהלב.
אני בן 29, ואני באחת התקופות הכי פחות טובות שידעתי.
אני עברתי בשנים האחרונות מסלול די אינטנסיבי עם החלטות די שגויות (בדיעבד) שהביאו אותי למצב מאוד בעייתי. בצבא יצא לי לשרת במקום שהיה כמו מקום עבודה לכל דבר שבנה אותי מאוד להמשך. כחודש לאחר השחרור התחלתי לעבוד בחברה גדולה בשירות הלקוחות שלה, פרחתי, והמשכתי לכל מיני מחלקות שונות והצלחתי מאוד מקצועית והיה לי כיף מאוד בפן האישי. הטעות הגדולה שלי הייתה בגיל 24, שחזרתי מטיול בחו"ל בעת שהחלטתי מה ללמוד. בהחלטה פזיזה, החלטתי ללמוד משפטים במוסד לא איכותי מבחינת ההכרה שלו בתחום (לא נדרש פסיכומטרי) והתחלתי תהליך די ארוך של הסמכה כעו"ד. במשך כל התואר המשכתי לעבוד במשרה מלאה, כי היה חשוב לי להתפתח מקצועית. בסוף זה השתלם כי את שנת ההתמחות שלי, הצלחתי לעשות בחברה בה עבדתי אבל זה פגם לי בציונים בלימודים (אמנם סיימתי עם ממוצע של 81.5, אבל במוסד בו למדתי זה לא נחשב לממוצע ציונים טוב). כמו כל מתמחה בחברה בה עבדתי, בסוף שנת ההתמחות נאלצתי לעזוב את החברה בכדי לגשת למבחני ההסמכה. משלב זה החלה הבעיה הגדולה שלי. סיימתי את ההסמכה הרשמית בסוף חודש מאי ומאז אני בחיפוש אחר עבודה בתחום ללא הצלחה והתחלתי במקביל לחתום על דמי אבטלה (די גבוהים). הבנתי, בדיעבד, שהדרך בה בחרתי, שאמנם פיתחה אותי אישית ומקצועית לא הייתה נכונה ואני קצת מכה על חטא. ההתמקדות בעבודה הביאה אותי לוותר על מבחן הפסיכומטרי ובחירה במוסד לימודים טוב יותר וקבלת ציונים גבוהים יותר, בנוסף, התברר לי שאמנם עשיתי התמחות משמעותית אבל בשורה התחתונה זה לא נתן לי ניסיון וכלים שעליהם אוכל להתבסס בעת הגשת מועמדות לתפקיד עו"ד, אלא אם זה בתחום הצר בו עסקתי. בסופו של דבר, בחודש שעבר, יצא לי להתחיל לעבוד כעוזר מנכ"ל בחברה גדולה בתחומה תמורת שכר די נראה בהתחשב בנסיבות. ב-7 ימי עבודה שהייתי שם, נחשפתי לבקשות חוזרות ונשנות שאעשה פעולות בניגוד לכללים המחייבים אותי בתור עו"ד, והרבה מאוד דברים שאעדיף לא להרחיב עליהם שהדליקו עשרות נורות אדומות. למרות הזמן הרב שלקח לי למצוא תפקיד זה, למרות השכר ולמרות העובדה שהם ניסו כמה פעמים שאחזור, החלטתי שהיושר המקצועי שלי והאני מאמין שלי יותר חשובים, למרות כל הקושי. בחודש האחרון התחלתי לחפש גם תפקידים אחרים, בתחום הלוגיסטיקה/שילוח/ייבוא-ייצוא, במהלך החודשים שחלפו יצא לי לשלוח לדעתי מעל ל-200 קורות חיים, בין אם באופן יזום, בין אם באתרי דרושים ובין אם למכרים וחברים, ובינתיים – ללא הצלחה.
אני לא מאלו שבוכים על המצב, על המדינה או על ברלין, אני לוקח אחריות מלאה על הטעויות לכאורה שעשיתי ואני יודע שייתכן שבאופן מסוים אני קצת מפונק או לא פועל נכון. פשוט המנטליות בה הייתי בגיל 24 כשהחלטתי להיכנס לתהליך הזה וההכרה במה חשוב באמת לא מתקרב למצבי ולהבנה שלי כיום. אני כעת במצב בעייתי ב-2 מובנים. הראשון, אני מחפש תפקיד "זמני" כלשהו ולהפתעתי גם פה יש לי קושי למצוא. למלצר אני לא יכול עקב ידיים שמאליות, אבל מעבר לכך – אני שולח קו"ח כמעט לכל תפקיד אפשרי (גם אדמניסיטרציה לצורך העניין) ופשוט – אין ולו טלפון אחד שמתקבל. הפן הנוסף הוא שגם אם וכאשר אמצא את העבודה ה"זמנית" הזו, מי אמר שזה זמני? איך אני אפתח קריירה? איך אביא יחד עם ארוסתי שכר נורמלי ונבנה את ביתינו?
התחושה הזו של ה"דחייה" כל פעם, גם אם באופן מודע אתה אומר לעצמך שזה לא אישי, אחרי 200-300 קורות חיים ששלחת היא פשוט נוראית. ההרגשה שאתה קם ליום שאין בו כלום היא קשה מנשוא.
התחושה שאתה רואה חברים מפרסמים "איזה כיף שיום חמישי הגיע" או "איזה קשה לחזור לשגרה אחרי חופשת החגים" היא מתסכלת בצורה נוראית. החרדה לעתיד היא עמוקה.
לא יודע אם זה הפורום המתאים לשפוך את ליבי, אבל....ניסיתי.
תודה על ההקשבה. מאחל לכולנו המשך שבוע טוב.
אורי.
