קצת ממני ומהזוגיות
אני שוב מתנצלת שככה נחתתי ונדחפתי לבין המילים שלכם, ומקווה שזה בסדר. הגעתי לאתר הנוכחי דרך קישורים מאתרים אחרים. חיפשתי משהו שהוא לא המוכר והידוע בפני חבריי ולא בפני כל אדם אחר מוכר. אני בזוגיות קרוב לשנה. שנה של הרבה עליות ומורדות, הרבה אהבה, הרבה רצון, והרבה חשש ופחד. היא בתחילת דרכה בעולם, מכירה, רק מסתכלת מסביבה, בוחנת ובודקת את נפשה. אני,במקום אחר ושונה. אני אוהבת אותה מאוד, מוכנה בשבילה לכמעט הכל, רוצה את הטוב ביותר עבורה, ורוצה גם את הטוב ביותר עבורי. אני משנה ומשתנה, היא משנה ומשתנה, אבל היא לא באמת היא. היא רוצה דברים אחרים משלי, היא לא בהכרח רוצה אותי, או לפחות כך אני מבינה מיום ליום, היא לא בהכרח מסוגלת לאהוב אותי, או שכך אני רוצה להאמין, היא מתקשה להיות איתי בתוך קו הזוגיות, אני מהווה עבורה נקודת לחץ ומתח, במקום משהו טוב ורגוע, אני גורמת לה להרגיש הרבה דברים, אבל בסוף יום היא חוזרת לבלגן בראש, לכאב עם ההתמודדות, ללחץ ביומיום, לדברים הנוספים שמקשים את דרכה ומעוורים את הרגש והאהבה... ואני רוצה אותה עד מאוד, קרוב ללבי ולחיי.. והיא פחות.. היא רחוקה ממני... היא לא מניחה את ליבה על השולחן כפי שהנחתי אינספור פעמים, ועדיין מניחה.. אני אוהבת אותה, אבל לא מרגישה את אותה האהבה ממנה..את אותה התחושה,המגע, המחשבה... ובסתר לבי אני רוצה להאמין שהיא כן, כן אוהבת וכן רוצה.. אבל המחשבות היומיומיות שלי אומרות לי שאני לבד. לבד במערכה איתה. ושאני צריכה מקום שיאהבו אותי,יקבלו אותי,יעריכו אותי.. ולא יתנו לי את תחושת האהבה הנכזבת והכואבת.. וכן,זה כואב עד מאוד.. ואני יודעת שלפעמים האהבה כואבת ולא תמיד צריך להפרד בגלל זה.. אבל כשהיא גם כואבת וגם חד צדדית.. אין יכולת רגשית להתמודדות. הרגשתי בנוח לשתף כי מקריאת תגובות של הנוכחים, היה נראה שאפשר להכנס אפילו לרגע, לשתף וללכת
תודה
אני שוב מתנצלת שככה נחתתי ונדחפתי לבין המילים שלכם, ומקווה שזה בסדר. הגעתי לאתר הנוכחי דרך קישורים מאתרים אחרים. חיפשתי משהו שהוא לא המוכר והידוע בפני חבריי ולא בפני כל אדם אחר מוכר. אני בזוגיות קרוב לשנה. שנה של הרבה עליות ומורדות, הרבה אהבה, הרבה רצון, והרבה חשש ופחד. היא בתחילת דרכה בעולם, מכירה, רק מסתכלת מסביבה, בוחנת ובודקת את נפשה. אני,במקום אחר ושונה. אני אוהבת אותה מאוד, מוכנה בשבילה לכמעט הכל, רוצה את הטוב ביותר עבורה, ורוצה גם את הטוב ביותר עבורי. אני משנה ומשתנה, היא משנה ומשתנה, אבל היא לא באמת היא. היא רוצה דברים אחרים משלי, היא לא בהכרח רוצה אותי, או לפחות כך אני מבינה מיום ליום, היא לא בהכרח מסוגלת לאהוב אותי, או שכך אני רוצה להאמין, היא מתקשה להיות איתי בתוך קו הזוגיות, אני מהווה עבורה נקודת לחץ ומתח, במקום משהו טוב ורגוע, אני גורמת לה להרגיש הרבה דברים, אבל בסוף יום היא חוזרת לבלגן בראש, לכאב עם ההתמודדות, ללחץ ביומיום, לדברים הנוספים שמקשים את דרכה ומעוורים את הרגש והאהבה... ואני רוצה אותה עד מאוד, קרוב ללבי ולחיי.. והיא פחות.. היא רחוקה ממני... היא לא מניחה את ליבה על השולחן כפי שהנחתי אינספור פעמים, ועדיין מניחה.. אני אוהבת אותה, אבל לא מרגישה את אותה האהבה ממנה..את אותה התחושה,המגע, המחשבה... ובסתר לבי אני רוצה להאמין שהיא כן, כן אוהבת וכן רוצה.. אבל המחשבות היומיומיות שלי אומרות לי שאני לבד. לבד במערכה איתה. ושאני צריכה מקום שיאהבו אותי,יקבלו אותי,יעריכו אותי.. ולא יתנו לי את תחושת האהבה הנכזבת והכואבת.. וכן,זה כואב עד מאוד.. ואני יודעת שלפעמים האהבה כואבת ולא תמיד צריך להפרד בגלל זה.. אבל כשהיא גם כואבת וגם חד צדדית.. אין יכולת רגשית להתמודדות. הרגשתי בנוח לשתף כי מקריאת תגובות של הנוכחים, היה נראה שאפשר להכנס אפילו לרגע, לשתף וללכת
תודה
