קצת מייאש...
- פותח הנושא הדג נחש 2
- פורסם בתאריך
אין לי פתרון אבל
אני יכולה להגיד רק מה אני חושבת ומה הייתי עושה לו הייתי במצבך... תנסה להסביר לו שאבא צריך ללכת , אבל שאבא תמיד תמיד חוזר, ותסביר שגם אתה נורא מתגעגע ותבטיח לצלצל... אני לא יודעת בן כמה הבן שלך - שלי שהוא בן שנתיים וחצי כבר מבין את זה כשאני מסבירה לו (בסיטואציה אומנם שונה לחלוטין) שאני צריכה ללכת לעבודה... אני לא בעד לשקר לילד - תגיד את האמת, שאתה לא יכול להישאר ושאתה חוזר ! מה הכוונה בשאלה שלך - 'האם בשום פנין ואופן לא לוותר?' אני חושבת שעליך כן לנסות להרגיע אותו ובאיזשהו שלב גם להסביר שבכי לא ישנה את זה שאתה צריך ללכת... מבינה את הרגשת היאוש ומכירה אותה, מבטיחה לך שלאט לאט הוא יבין את המצב ויהיה פחות קשה גם לך וגם לו מקווה שהצלחתי לעזור קצת...
אני יכולה להגיד רק מה אני חושבת ומה הייתי עושה לו הייתי במצבך... תנסה להסביר לו שאבא צריך ללכת , אבל שאבא תמיד תמיד חוזר, ותסביר שגם אתה נורא מתגעגע ותבטיח לצלצל... אני לא יודעת בן כמה הבן שלך - שלי שהוא בן שנתיים וחצי כבר מבין את זה כשאני מסבירה לו (בסיטואציה אומנם שונה לחלוטין) שאני צריכה ללכת לעבודה... אני לא בעד לשקר לילד - תגיד את האמת, שאתה לא יכול להישאר ושאתה חוזר ! מה הכוונה בשאלה שלך - 'האם בשום פנין ואופן לא לוותר?' אני חושבת שעליך כן לנסות להרגיע אותו ובאיזשהו שלב גם להסביר שבכי לא ישנה את זה שאתה צריך ללכת... מבינה את הרגשת היאוש ומכירה אותה, מבטיחה לך שלאט לאט הוא יבין את המצב ויהיה פחות קשה גם לך וגם לו מקווה שהצלחתי לעזור קצת...
לא ממש...
לפני שאתה מתייאש. אצלי קרה לא פעם אחת, שהבכי ואי הרצון שלהם להיפרד ולחזור חזרה לאמם בא מקום של מניפולציה (לא מודעת) שלהם להשאיר אותי עוד כמה דקות בבית, "כאילו" משפחה, ולא רק בשביל שאשאר איתם. את זה אני יודע היום כי כשאני צריך, או רוצה כבר ללכת, אני פשוט אומר ביי ביי, ניפגש מחר או כל דבר אחר, והם יודעים שאני זמין להם. לכן, לא תמיד מה שאתה חושב שעובר עליו, הוא מהסיבות שאתה מנחש. יש עוד כמה רבדים להתנהגותם. מה שבטוח, ככל שהגבולות שלך יהיו ברורים יותר, ואני לא מתכוון לגבול שאתה מציב בפניו אלה לגבולות שאתה מציב לעצמך!, כך ייקל עליו המעבר ממך אליה ובכלל כל ההתמודדות מולך ואיתך. המון הצלחה חבוב, ואל תהסס לכתוב יותר פרטים.
לפני שאתה מתייאש. אצלי קרה לא פעם אחת, שהבכי ואי הרצון שלהם להיפרד ולחזור חזרה לאמם בא מקום של מניפולציה (לא מודעת) שלהם להשאיר אותי עוד כמה דקות בבית, "כאילו" משפחה, ולא רק בשביל שאשאר איתם. את זה אני יודע היום כי כשאני צריך, או רוצה כבר ללכת, אני פשוט אומר ביי ביי, ניפגש מחר או כל דבר אחר, והם יודעים שאני זמין להם. לכן, לא תמיד מה שאתה חושב שעובר עליו, הוא מהסיבות שאתה מנחש. יש עוד כמה רבדים להתנהגותם. מה שבטוח, ככל שהגבולות שלך יהיו ברורים יותר, ואני לא מתכוון לגבול שאתה מציב בפניו אלה לגבולות שאתה מציב לעצמך!, כך ייקל עליו המעבר ממך אליה ובכלל כל ההתמודדות מולך ואיתך. המון הצלחה חבוב, ואל תהסס לכתוב יותר פרטים.
100 שקל...
בטח, למה לא? קודם כל, וכמה שזה נשמע בנאלי, אתה צריך להתחיל להאמין שאתה עושה את המקסימום שאתה יכול, ובלי לבקר את עצמך כל הזמן. אחרי זה, בא החלק הקשה. אתה צריך גם להרגיש טוב עם זה. הטריק לזה לא פשוט, ולא ביום אחד, אבל הוא מאד בסיסי. וזה כך: קודם כל להפסיק להעניש את עצמך על "טעויות" שעשית, ולקבל את זה שאם עשית זה מה שהיה צריך להיות. אם אתה חושב שטעית, חייך, ולמד את הלקח. לעצמך, לא לאף אחד אחר, לעצמך. אתה חייב להפנים ולהאמין שאין טעויות, יש רק למידה. כמו שילד לומד מוסר, גם אתה תלמד. הקושי הוא שלילד יש מנחים, בד"כ, ואתה כאן אוטודידקט. זה קשה כי אתה גם התלמיד המורה והבוחן. לא קל, אבל אפשרי. חייך חייך, שמח, עשה לעצמך חגיגות קטנות בלי רגשות אשם שאתה משמח את עצמך "על חשבון" הילד. לא בשעות לא בכסף ולא באהבה. ענישה עצמית, גם מנטלית ורגשית, לא מטיבה עם אף אחד, להיפך. קרא שוב את הפסקה הקודמת. עשה לעצמך טוב. הטוב הזה יעבור הלאה, אחרי הכל, הכל זה אנרגיות. חדש לעצמך את מלאי האנרגיה, והיא תזרום גם לילד. תרגום? אם אתה מתעצב ולוקח ללב את זה שהוא בוכה, הוא מרגיש וזה עוד יותר מעציב אותו. קח את הכל עם קורטוב של בדיחות וגם לבן שלך זה יראה כלא כל כך נורא. חיייייייייייייייייייייך!!! מחר השמש תזרח שוב. מבטיח. דייב.
בטח, למה לא? קודם כל, וכמה שזה נשמע בנאלי, אתה צריך להתחיל להאמין שאתה עושה את המקסימום שאתה יכול, ובלי לבקר את עצמך כל הזמן. אחרי זה, בא החלק הקשה. אתה צריך גם להרגיש טוב עם זה. הטריק לזה לא פשוט, ולא ביום אחד, אבל הוא מאד בסיסי. וזה כך: קודם כל להפסיק להעניש את עצמך על "טעויות" שעשית, ולקבל את זה שאם עשית זה מה שהיה צריך להיות. אם אתה חושב שטעית, חייך, ולמד את הלקח. לעצמך, לא לאף אחד אחר, לעצמך. אתה חייב להפנים ולהאמין שאין טעויות, יש רק למידה. כמו שילד לומד מוסר, גם אתה תלמד. הקושי הוא שלילד יש מנחים, בד"כ, ואתה כאן אוטודידקט. זה קשה כי אתה גם התלמיד המורה והבוחן. לא קל, אבל אפשרי. חייך חייך, שמח, עשה לעצמך חגיגות קטנות בלי רגשות אשם שאתה משמח את עצמך "על חשבון" הילד. לא בשעות לא בכסף ולא באהבה. ענישה עצמית, גם מנטלית ורגשית, לא מטיבה עם אף אחד, להיפך. קרא שוב את הפסקה הקודמת. עשה לעצמך טוב. הטוב הזה יעבור הלאה, אחרי הכל, הכל זה אנרגיות. חדש לעצמך את מלאי האנרגיה, והיא תזרום גם לילד. תרגום? אם אתה מתעצב ולוקח ללב את זה שהוא בוכה, הוא מרגיש וזה עוד יותר מעציב אותו. קח את הכל עם קורטוב של בדיחות וגם לבן שלך זה יראה כלא כל כך נורא. חיייייייייייייייייייייך!!! מחר השמש תזרח שוב. מבטיח. דייב.
מניסיוני האישי,במצב דומה להפליא.
כשאתה מחזירו לאימו,דבר איתו בדרך. על כמה שאתה אוהב אותו,ולא תעזוב אותו לעולם, ואתה ממתין בקוצר רוח למפגש הבא, כמו כן,הסבר לו שגם האם אוהבת ומתגעגעת. כשאתה מחזירו והוא עדיין בוכה,טייל איתו רגלית בקירבת ביתו,שוחח איתו שוב ושוב,זה עוזר. תבטיח לו שאתה חוזר שוב לקחתו בעוד מספר ימים. מעבר לזה דבר איתו בטלפון ככל שמתאפשר. אצלי זה עובד,לרוב. בהצלחה.
כשאתה מחזירו לאימו,דבר איתו בדרך. על כמה שאתה אוהב אותו,ולא תעזוב אותו לעולם, ואתה ממתין בקוצר רוח למפגש הבא, כמו כן,הסבר לו שגם האם אוהבת ומתגעגעת. כשאתה מחזירו והוא עדיין בוכה,טייל איתו רגלית בקירבת ביתו,שוחח איתו שוב ושוב,זה עוזר. תבטיח לו שאתה חוזר שוב לקחתו בעוד מספר ימים. מעבר לזה דבר איתו בטלפון ככל שמתאפשר. אצלי זה עובד,לרוב. בהצלחה.
m i c h a l i
New member
../images/Emo24.gif
כי מרגישים פה בחסרונך מישל...
כי מרגישים פה בחסרונך מישל...
m i c h a l i
New member
טוב נו
סלחתי
סלחתי
האפרוח ואני
New member
תשמע משהו
כל פעם שפיצקית הולכת לאבא שלה היא מתחילה לבכות שהיא לא רוצה שאני אלך לא עוזבת לי את הרגל ומבקשת להשאר איתי,הגרוש טען שזה בגללי ושברגע שאני הולכת היא נרגעת וטוב לה.לא האמנתי לו,אז עשיתי ניסוי,אחרי הפרידה קורעת הלב התחבאתי מתחת לבניין והקשבתי להם.ונחש מה...לקח לה בדיוק שניה וחצי להפסיק לבכות ולהתחיל להשתולל עם אבא שלה,חזרתי על התרגיל עוד כמה פעמים וכל פעם אותו סיפור,בוכה לי כאילו סוף העולם הגיע,אני רק נעלמת והכל כאילו לא היה.
כל פעם שפיצקית הולכת לאבא שלה היא מתחילה לבכות שהיא לא רוצה שאני אלך לא עוזבת לי את הרגל ומבקשת להשאר איתי,הגרוש טען שזה בגללי ושברגע שאני הולכת היא נרגעת וטוב לה.לא האמנתי לו,אז עשיתי ניסוי,אחרי הפרידה קורעת הלב התחבאתי מתחת לבניין והקשבתי להם.ונחש מה...לקח לה בדיוק שניה וחצי להפסיק לבכות ולהתחיל להשתולל עם אבא שלה,חזרתי על התרגיל עוד כמה פעמים וכל פעם אותו סיפור,בוכה לי כאילו סוף העולם הגיע,אני רק נעלמת והכל כאילו לא היה.
עוד צפירת הרגעה והסבר
ילדים קטנים חווים רגש כדבר שמציף אותם מבפנים. עוד אין להם כלים לעבד את הרגש בעזרת ההגיון, או לנסח אותו במילים, כדי להביע ולפרוק אותו, ואין להם "תפישת זמן", המאפשרת להם להבין "מתי" הם ייראו את האדם האהוב שוב. כשבתי הייתה קטנה, היה קורה אותו הדבר. בכי נוראי כשהלכתי והיא נשארה עם אביה, ובגיל 2-3 גם בכי נורא כשנשארה בגן בבוקר ואני הלכתי. בשני המקרים הובטח לי שהיא נרגעת אחרי דקה. היום, כשהיא עולה לב', יש לה כבר כלים להבעת הרגש ותפישת זמן מסוימת, והיא הסבירה לי ממש לפני כמה ימים (שוב) את מה שקורה לה: "אמא, כשאני אצל אצל אבא אני מתגעגעת אלייך נורא וכשאני אצלך אני מתגעגעת נורא לאבא" וגם היום, כשהיא מדברת על רגשותיה אלה, מיד העיניים מתמלאות בדמעות. למרות שהיא גדלה מגיל שנה בערך במצב של אמא לחוד ואבא לחוד, ואומרים שילדים כאלה שגדלים לתוך מצב נתון מקבלים אותו כמובן מאליו, אסור לשכוח שהמעבר כמו-פינג-פונג בין שתי הדמויות החשובות והאהובות בחיי הילד, אינו דבר קל עבורו. גם אדם בוגר שמתגעגע לאהוב/ה בוכה לפעמים, או מרגיש את הכאב צובט אותו מפנים בחוזקה ברגעי הגעגוע. בשביל ילד הכאב הזה מוחשי וחזק וגורם לילד לבכות. זו הבעת רגשות טבעית ואפילו בריאה. עדיף להוציא מאשר לכלוא בבטן, ילד שירגיש שהוא מעציב, או מאכזב את ההורה בכך שהוא בוכה, עלול חלילה לעצור את רגשותיו כדי לא לפגוע בהורה. אסור לתת להם לחוש אשמה על הרגשות שהם מביעים. לדעתי, צריך לחבק ולאשר את הרגש שלהם ("אני מבין/מבינה. ודאי שאת/ה מתגעגע/ת לאבא/אמא. מחר/בעוד כמה ימים תראה אותו/אותה שוב. אבא/אמא אוהב/ת אותך מאוד" וכו'.)
ילדים קטנים חווים רגש כדבר שמציף אותם מבפנים. עוד אין להם כלים לעבד את הרגש בעזרת ההגיון, או לנסח אותו במילים, כדי להביע ולפרוק אותו, ואין להם "תפישת זמן", המאפשרת להם להבין "מתי" הם ייראו את האדם האהוב שוב. כשבתי הייתה קטנה, היה קורה אותו הדבר. בכי נוראי כשהלכתי והיא נשארה עם אביה, ובגיל 2-3 גם בכי נורא כשנשארה בגן בבוקר ואני הלכתי. בשני המקרים הובטח לי שהיא נרגעת אחרי דקה. היום, כשהיא עולה לב', יש לה כבר כלים להבעת הרגש ותפישת זמן מסוימת, והיא הסבירה לי ממש לפני כמה ימים (שוב) את מה שקורה לה: "אמא, כשאני אצל אצל אבא אני מתגעגעת אלייך נורא וכשאני אצלך אני מתגעגעת נורא לאבא" וגם היום, כשהיא מדברת על רגשותיה אלה, מיד העיניים מתמלאות בדמעות. למרות שהיא גדלה מגיל שנה בערך במצב של אמא לחוד ואבא לחוד, ואומרים שילדים כאלה שגדלים לתוך מצב נתון מקבלים אותו כמובן מאליו, אסור לשכוח שהמעבר כמו-פינג-פונג בין שתי הדמויות החשובות והאהובות בחיי הילד, אינו דבר קל עבורו. גם אדם בוגר שמתגעגע לאהוב/ה בוכה לפעמים, או מרגיש את הכאב צובט אותו מפנים בחוזקה ברגעי הגעגוע. בשביל ילד הכאב הזה מוחשי וחזק וגורם לילד לבכות. זו הבעת רגשות טבעית ואפילו בריאה. עדיף להוציא מאשר לכלוא בבטן, ילד שירגיש שהוא מעציב, או מאכזב את ההורה בכך שהוא בוכה, עלול חלילה לעצור את רגשותיו כדי לא לפגוע בהורה. אסור לתת להם לחוש אשמה על הרגשות שהם מביעים. לדעתי, צריך לחבק ולאשר את הרגש שלהם ("אני מבין/מבינה. ודאי שאת/ה מתגעגע/ת לאבא/אמא. מחר/בעוד כמה ימים תראה אותו/אותה שוב. אבא/אמא אוהב/ת אותך מאוד" וכו'.)
עוד צפירת הרגעה והסבר
ילדים קטנים חווים רגש כדבר שמציף אותם מבפנים. עוד אין להם כלים לעבד את הרגש בעזרת ההגיון, או לנסח אותו במילים, כדי להביע ולפרוק אותו, ואין להם "תפישת זמן", המאפשרת להם להבין "מתי" הם ייראו את האדם האהוב שוב. כשבתי הייתה קטנה, היה קורה אותו הדבר. בכי נוראי כשהלכתי והיא נשארה עם אביה, ובגיל 2-3 גם בכי נורא כשנשארה בגן בבוקר ואני הלכתי. בשני המקרים הובטח לי שהיא נרגעת אחרי דקה. היום, כשהיא עולה לב', יש לה כבר כלים להבעת הרגש ותפישת זמן מסוימת, והיא הסבירה לי ממש לפני כמה ימים (שוב) את מה שקורה לה: "אמא, כשאני אצל אצל אבא אני מתגעגעת אלייך נורא וכשאני אצלך אני מתגעגעת נורא לאבא" וגם היום, כשהיא מדברת על רגשותיה אלה, מיד העיניים מתמלאות בדמעות. למרות שהיא גדלה מגיל שנה בערך במצב של אמא לחוד ואבא לחוד, ואומרים שילדים כאלה שגדלים לתוך מצב נתון מקבלים אותו כמובן מאליו, אסור לשכוח שהמעבר כמו-פינג-פונג בין שתי הדמויות החשובות והאהובות בחיי הילד, אינו דבר קל עבורו. גם אדם בוגר שמתגעגע לאהוב/ה בוכה לפעמים, או מרגיש את הכאב צובט אותו מפנים בחוזקה ברגעי הגעגוע. בשביל ילד הכאב הזה מוחשי וחזק וגורם לילד לבכות. זו הבעת רגשות טבעית ואפילו בריאה. עדיף להוציא מאשר לכלוא בבטן, ילד שירגיש שהוא מעציב, או מאכזב את ההורה בכך שהוא בוכה, עלול חלילה לעצור את רגשותיו כדי לא לפגוע בהורה. אסור לתת להם לחוש אשמה על הרגשות שהם מביעים. לדעתי, צריך לחבק ולאשר את הרגש שלהם ("אני מבין/מבינה. ודאי שאת/ה מתגעגע/ת לאבא/אמא. מחר/בעוד כמה ימים תראה אותו/אותה שוב. אבא/אמא אוהב/ת אותך מאוד" וכו'.)
ילדים קטנים חווים רגש כדבר שמציף אותם מבפנים. עוד אין להם כלים לעבד את הרגש בעזרת ההגיון, או לנסח אותו במילים, כדי להביע ולפרוק אותו, ואין להם "תפישת זמן", המאפשרת להם להבין "מתי" הם ייראו את האדם האהוב שוב. כשבתי הייתה קטנה, היה קורה אותו הדבר. בכי נוראי כשהלכתי והיא נשארה עם אביה, ובגיל 2-3 גם בכי נורא כשנשארה בגן בבוקר ואני הלכתי. בשני המקרים הובטח לי שהיא נרגעת אחרי דקה. היום, כשהיא עולה לב', יש לה כבר כלים להבעת הרגש ותפישת זמן מסוימת, והיא הסבירה לי ממש לפני כמה ימים (שוב) את מה שקורה לה: "אמא, כשאני אצל אצל אבא אני מתגעגעת אלייך נורא וכשאני אצלך אני מתגעגעת נורא לאבא" וגם היום, כשהיא מדברת על רגשותיה אלה, מיד העיניים מתמלאות בדמעות. למרות שהיא גדלה מגיל שנה בערך במצב של אמא לחוד ואבא לחוד, ואומרים שילדים כאלה שגדלים לתוך מצב נתון מקבלים אותו כמובן מאליו, אסור לשכוח שהמעבר כמו-פינג-פונג בין שתי הדמויות החשובות והאהובות בחיי הילד, אינו דבר קל עבורו. גם אדם בוגר שמתגעגע לאהוב/ה בוכה לפעמים, או מרגיש את הכאב צובט אותו מפנים בחוזקה ברגעי הגעגוע. בשביל ילד הכאב הזה מוחשי וחזק וגורם לילד לבכות. זו הבעת רגשות טבעית ואפילו בריאה. עדיף להוציא מאשר לכלוא בבטן, ילד שירגיש שהוא מעציב, או מאכזב את ההורה בכך שהוא בוכה, עלול חלילה לעצור את רגשותיו כדי לא לפגוע בהורה. אסור לתת להם לחוש אשמה על הרגשות שהם מביעים. לדעתי, צריך לחבק ולאשר את הרגש שלהם ("אני מבין/מבינה. ודאי שאת/ה מתגעגע/ת לאבא/אמא. מחר/בעוד כמה ימים תראה אותו/אותה שוב. אבא/אמא אוהב/ת אותך מאוד" וכו'.)
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.