קצת מחשבות

קצת מחשבות

אז במסגרת התקופה הלא טובה שעוברת עלי החלטתי השבת לקרוא את "בנות ללא אם" חשבתי שאמצא בספר רוגע ותשובות אבל אני חייבת לומר שהתאכזבתי. נכון, מהספר נוכחתי לדעת שהקשיים שעוברים עלי הם אותם הקשיים שעוברים על אחרות במצבי אבל את זאת למעשה כבר ידעתי. התחושה שלי היא שמלבד דלי מלא בדמעות לא הפקתי כלום מהקריאה וחבל. שיהיה לכולכן שבוע טוב מלא בשמחות.
 
שולחת לך ../images/Emo201.gif גדול...

אני מצטערת שעוברת עלייך תקופה לא קלה... לצערנו עוד לא נכתב הספר שייתן תשובות לבנות במצבנו, זה כבר הישג שנכתב לתאר את מצבנו... מקוה שהתקופה הזו תעבור כמה שיותר מהר...
 

לונה..

New member
אני אהיה כנה

ואומר שהספר אצלי על המדף כבר שנה בערך, ועדיין לא קראתי אותו. והאמת שלא ממש קראתי מאמרים וכדו' בנושא, מעבר להודעות שנכתבות כאן. כמובן שזה מבחירה, ואני מאמינה שכאשר יגיע זמני ואני אהיה מוכנה מספיק מבחינה רגשית, אני אוכל להתעמק בזה יותר מבחינה מדעית/סטטיסטית/you name it. למרות זאת אני מרשה לעצמי להגיד שאין תשובות. אף ספר לא יכול לתת לך את התשובות שאת ואולי כולנו בעצם, מחפשות. מה שהספר הזה כן יכול לתת לך, זה עוד פרספקטיבה להביט דרכה ולבחון איפה את עומדת ומה את יכולה לעשות כדי לקבל/לשפר את המצב שלך. זו עוד דרך להבין ולראות מה נשים אחרות חוות ואיך זה משפיע עליהן ולהבין מה דומה ומה שונה אצלך, ואיך היית רוצה לקחת את "זה" לכיוון שהכי יתאים לך (אני באופן אישי עושה את זה דרך הפורום, ונכון לעכשיו זה די והותר בשבילי). אני חושבת שלמודעות עצמית יש חלק גדול מאוד בעניין, וגם ליכולת להבחין בפרטים הקטנים ובאיך שהם מתחברים עם החלקים הגדולים יותר שנקראים מציאות. בקיצור, עצתי היא כזו- כתבת שאת חווה כרגע תקופה לא טובה. אני חושבת שמרוב ציפייה למצוא טיפת שקט, וכמובן מעצם היותך אפופה באנרגיות שליליות, כביכול, את לא מספיק פנויה רגשית בשביל להתמודד עם קריאה של ספר שמכיל כך הרבה טריגרים רגשיים (הרי את בעצמך כתבת שכל מה שהפקת מהקריאה היה דלי מלא בדמעות). הספר הזה נוגע במקומות מאוד כואבים (את זה אני יודעת רק מרפרוף) ואני לא חושבת שכרגע זה הזמן הנכון בשבילך להתעסק בזה. כמובן, יכול מאוד להיות שאני טועה, אבל זה מה שאני חושבת ואני מוצאת לנכון להביע את דעתי
בכל אופן, אני ממליצה לך להניח לספר לתקופה מסויימת, ובשלב קצת יותר אופטימי לחזור אליו מנקודה שונה. בקריאה שניה דברים תמיד נראים אחרת, וזה כמובן תלוי במצב הרגשי ובאופן בו את מקבלת אלייך את הכתוב. יכול להיות שאז, תשני את דעתך ותוכלי לראות מעבר למסך הדמעות. מעבר לזה, אני מקווה שהתקופה הזו תחלוף ושיוקל לך במהרה, מאחלת לך רק טוב.
 
לונה את כל כך צודקת

מחר ימלאו 17 שנים למותה של אימי. הראש אומר שדי היגיע הזמן להניח לכאב ולהמשיך הלאה בחיים אבל הלב לא נותן. אתן יודעות אני חושבת לעצמי שזה לא בסדר שאני נותנת לאובדן הזה לשנות את חיי ואת חיי הסובבים אותי במשך תקופה כזו ארוכה. אבל מסתבר שזה חזק ממני. אכן, השבוע יהיה לי שבוע קשה:יום הזיכרון, הבן שלי מתגייס השבוע והחג המתקרב אבל יהיה בסדר.
 
מיכל יקרה

צר לי על הימים הקשים שאת עוברת, מבינה כל כך את הרגשתך, מחבקת אותך. לדעתי, הספר מציג את הדברים כך שאת יכולה לראות את ההשתקפות שלהם, מעין מראה המראה לך את הדברים ומשקפת לך אותם, כך שאת מבינה ויודעת שכל אותם רגשות ואותן התחושות המלוות אותך, די דומות ולעיתים זהות, גם אצל אחרות שחוו אובדן אם, מסוג כזה או אחר. מאמינה שאת זה את ודאי כבר יודעת, ורואה גם כאן, אצלנו בפורום. הספר מחדד את הדברים, ולעיתים נותן תשובה לרגש כזה או אחר שלא ממש ברור או לא הובן דיו, אבל לדעתי האישית אין בו פתרון למצב. אל המילה פתרון, אני מתייחסת קצת אחרת. אני מתייחסת לדברים כאל חלק שלמדתי לקבל ולהיות שלמה איתו, בדרך של למידה, ממקום של צמיחה. הפתרון עבורי הוא מצב של תודעה והבנה. קראתי את הספר כבר לאחר סגירת הדברים אצלי, עיבודם והטמעתם, ומה שמצאתי בו בשבילי היתה התובנה הגדולה שיש גם אחרות שהאבל לוקח אצלן שנים, ויש עוד נשים שמרגישות כמו שהרגשתי לאורך השנים. מצאתי בו דברים זהים ותחושות שלא ממש הרשיתי לעצמי להודות בן לאורך השנים ובחלקן אף התביישתי להודות, ואפילו בפני עצמי. לדוגמא, ההרגשה הנוראית שליוותה אותי כשילדתי את בני הבכור. סביבי היו חברות שילדו, עם אמהות שהיו צמודות אליהן, עזרו בכל ענין ותמכו. כמובן שזה עורר אצלי רגשות קנאה ואומללות, שעד לקריאת הספר הצנעתי בתוכי, מתוך תחושת אשמה על הרגש הנוראי הזה. הספר נתן לי את התחושה שלא הייתי שם לבד, במקום הזה. אבל פתרונות של ממש אין בו לדעתי, את הפתרון או ההסתגלות וההשלמה, אפשר למצוא בעבודה עצמית, לעיתים קרובות קשה וכואבת, ובמודעות לדברים מתוך מקום של כוונה ורצון אמיתי לשינוי. כלומר את זאת תמצאי לדעתי, רק בתוכך. לאחרונה עברת אובדן נוסף, וכמובן שהדברים שבו ועלו בתוכך, כל אובדן מעלה את האובדנים הקודמים גם מבחינה אנרגטית, ומזכיר לנו אותם, בעיקר אם הדברים לא ממש סגורים מבחינתנו. אולי תנסי לקרוא את הספר במועד אחר שאינך כה רגישה וחשופה, בעיתוי אחר, ואולי תוכלי למצוא בו משהו עבורך, או שלא. לא הכל מתאים לכולן/כולם. וגם, אם קריאתו של הספר הפיקה דלי מלא בדמעות... אולי זה מה שהיית זקוקה לו ברגע זה, אולי היה בך צורך לשחרר מעט מן הכאב הנמצא בתוכך, בדרך של בכי. לעיתים יש צורך בעזרה ממקור חיצוני. האם את מרגישה שהדברים עובדו בתוכך דיים? מקווה שתוך זמן קצר תוכלי להניח מאחורייך את הימים האלו, ולהרפות מהם. מחזקת ומחבקת
 
תוספת...

רק עכשיו קראתי על הבן המתגייס. עברתי זאת לא מזמן - לפני מספר חודהים ען הבן הצעיר - ויכולה לספר לך שגם כשהדברים כבר כל כך סגורים בתוכי וגם שמדובר כבר בבן השני וכבר עברתי את התהליך הזה, זה עורר לא מעט רגשות ועצב. הפרידות תמיד קשות ובמיוחד לנו... ושוב חיבוק גדול
 
מיכלי-וידוי../images/Emo178.gif

אכן גם אני כמוך ניסיתי לקרוא את הספר ואחרי מס' דפים פשוט לא הצלחתי להתחבר והחזרתי לחנות ולקחתי את 'אדונית התבלינים' -מומלץ-לשלוח לך? אכן יש שוני בין כל אחת ואחת מאיתנו בהתחברות לדברים ולכן כל אחת בוחרת את הכיוון שלה! שבוע טוב!
 
תודה על ההתענינות

כן. הוא התגייס הבוקר. ליווינו אותו לבקו"ם. היה לי מאוד קשה אבל אני שמחה שהצלחתי לא להראות מה עובר עלי. במידה מסויימת אני חשה הקלה שהקטע הזה כבר מאחורי.
 
היי מיכל

אכן הקטע הזה קשה ולא נעים. אולי בהתחלה יהיו קצת ימים מעיקים והמון געגועים, אבל עם הזמן לומדים לחיות את המציאות החדשה שיוצרת שגרה חדשה, ואז יש למה לחכות... לשבת שהוא יגיע הביתה, למשלוחים ששולחים להם, לטלפונים שלהם וכו'. נסי למלא את זמנך כך שיוותר פחות זמן לגעגועים ומחשבות. האם את יודעת היכן ישרת? אגב, כשליוויתי את הבן הבכור לבקו"ם, הייתי מאוד גאה בעצמי שהצלחתי להסוות את הבכי מאחורי משקפי שמש כהים במיוחד
והרגשתי ממש "גיבורה". אבל הפעם, בגיוס של הבן הצעיר (בנובמבר האחרון), בזכות השינויים שעברתי במהלך השנים, הרשיתי לעצמי את הדמעות (כמובן שאת הקלות בלבד
) ואפילו הצהרתי מראש שמותר לי... אגב, סביבי אמהות "יללו" ללא כל בושה. חושבת שאנחנו יותר רגישות לענין של "לא לחנוק" את הילדים בגלל החסר שלנו, ולכן כל כך מודעות וחושבות ומתכוננות לכל פרידה, לעומת אמהות אחרות שמתנהגות בטבעיות, ולא עוצרות לחשוב ולתכנן מראש - כן או לא לבכות, או איך להסתיר את הדאגה מהם, במצב כזה או אחר. האמת שאני לא אוהבת לעשות הכללות אבל באופן כללי מתוך התבוננות סביב, באמהות של חברים של הבנים, או בחברות שהן אמהות לילדים, שמתי לב שהן פחות חוששות מהקטעים של "איך אגיב בפרידה", "האם אני חונקת את הילד/ה" וכו'. סתם רציתי לשתף במחשבות... מקווה שתתרגלי במהרה ושיוקל לך.
 
למעלה