נולדת מחדש1
New member
קצת יותר מידי.
אז כאן בעיר שגרתי בה כל חיי, אצל מי שהביאה אותי לעולם. היה חסר לי קצת כסף ואח שלי היה פה, אז 2 במחיר אחד. הדלת סגורה ואני לא מרגישה בנוח לפתוח אותה. אני יודעת שאם אדפוק בדלת אמא שלי תיעלב. אני נכנסת ומרגישה שאני פולשת למקום לא שלי. אחי עסוק במחשב.אני באה אליו ומחבקת אותו והוא בעיניינים שלו.לא מרוע אלא סתם פשוט בעינייניו. אני רוצה שיגיד לי שהוא התגעגע, לא יודעת משהו, אבל הוא ממשיך במחשב. פירסמתי את הדירה שאליה נכנסתי לפני כמה ימים. אני מרגישה שאני חוזרת בזמן כשאני נמצאת שם. החדירה הזו לפרטיות, הנון סטופ דיבורים מחזירים אותי לשנים ארוכות מידי שאמא שלי דיברה ודיברה שעות ושהיום שלי היה פשוט היא. לקרוא? אי אפשר.היא מדברת אליי, עליי, עליי בנוכחותי כשאנחנו לבד ומתייחסת אליי כגוף שלישי. לדבר בטלפון? אי אפשר. אין התייחסות לזה שאני בטלפון.היא תדבר. אני רוצה ללמוד? היא תמשיך בשלה, להתלונן עליי, על אחים שלי ועל כל העולם כולו. השותפה נחמדה אבל אני מרגישה שזה יותר מידי מזכיר את אמא שלי. ההצפה הזאת. הקירבה הכפויה הזאת. אני מרגישה שנכנסתי למערכת זוגית בלי ידיעתי. אני רק קמה בבוקר, עדיין מטושטשת והיא מדברת על אתמול שלה. אני לא רוצה לפגוע בה.אמרתי לה שאני אדם שצריך מרחב, שאני אהיה בחדר רוב הזמן אבל לא........היא תכנס לחדר ותדפוק ותדבר איתי מהסלון ומה לא. ומילא היה אפשר למצוא מקום מפלט אבל הבית מוזר כזה במבנה שלו. אז היום מישו בא לראות את הדירה ואהב אותה. היא אמרה שהיא צריכה לחשוב על זה. שהיא מעדיפה לגור עם בת. אני לא יודעת אם אני אמורה להתחשב בה או לא. כאילו באמת מה עושים במצב כזה? אני מרגישה שאני קורסת. אני לא יכולה שייקחו לי שוב את השקט הזה שכמהתי אליו שנים את ה4 קירות שלי את השלווה אמא שלי שוב עם פרצוף עצוב. מתי היא כבר תהיה שמחה? אני רחוקה ממנה. זה או שהיא משדרת חולשה ומסכנות עד שהלב נצבט וכל החמלה גולשת החוצה או שזו כוחנות מאיימת ממש שאי אפשר להתמודד מולה אז אני שותקת. ומהנהנת. ומרחפת לי. וקולטת שהיא דיברה ולא שמעתי כלום. "אני מתפללת שאלוהים ירחם על אחותך. שירחם על כולכם" אז אני אומרת לה:"אמא! אני בסדר גמור תפסיקי למסכן אותי" והיא שותקת.לא מסכימה. נמאס לי להיות זאת שצריכים להציל. בעיקר לא גברים. אני מנסה לשדר כוח מולם ועדיין תמיד זה נהפך להיות מצב שהם "מגנים" עליי. ממה?! אני מותשת. לגמרי. בחיים לא חשבתי שכל מה שארצה זה מיטה וחדר משלי. את הפרטיות הזו השקט.
אז כאן בעיר שגרתי בה כל חיי, אצל מי שהביאה אותי לעולם. היה חסר לי קצת כסף ואח שלי היה פה, אז 2 במחיר אחד. הדלת סגורה ואני לא מרגישה בנוח לפתוח אותה. אני יודעת שאם אדפוק בדלת אמא שלי תיעלב. אני נכנסת ומרגישה שאני פולשת למקום לא שלי. אחי עסוק במחשב.אני באה אליו ומחבקת אותו והוא בעיניינים שלו.לא מרוע אלא סתם פשוט בעינייניו. אני רוצה שיגיד לי שהוא התגעגע, לא יודעת משהו, אבל הוא ממשיך במחשב. פירסמתי את הדירה שאליה נכנסתי לפני כמה ימים. אני מרגישה שאני חוזרת בזמן כשאני נמצאת שם. החדירה הזו לפרטיות, הנון סטופ דיבורים מחזירים אותי לשנים ארוכות מידי שאמא שלי דיברה ודיברה שעות ושהיום שלי היה פשוט היא. לקרוא? אי אפשר.היא מדברת אליי, עליי, עליי בנוכחותי כשאנחנו לבד ומתייחסת אליי כגוף שלישי. לדבר בטלפון? אי אפשר. אין התייחסות לזה שאני בטלפון.היא תדבר. אני רוצה ללמוד? היא תמשיך בשלה, להתלונן עליי, על אחים שלי ועל כל העולם כולו. השותפה נחמדה אבל אני מרגישה שזה יותר מידי מזכיר את אמא שלי. ההצפה הזאת. הקירבה הכפויה הזאת. אני מרגישה שנכנסתי למערכת זוגית בלי ידיעתי. אני רק קמה בבוקר, עדיין מטושטשת והיא מדברת על אתמול שלה. אני לא רוצה לפגוע בה.אמרתי לה שאני אדם שצריך מרחב, שאני אהיה בחדר רוב הזמן אבל לא........היא תכנס לחדר ותדפוק ותדבר איתי מהסלון ומה לא. ומילא היה אפשר למצוא מקום מפלט אבל הבית מוזר כזה במבנה שלו. אז היום מישו בא לראות את הדירה ואהב אותה. היא אמרה שהיא צריכה לחשוב על זה. שהיא מעדיפה לגור עם בת. אני לא יודעת אם אני אמורה להתחשב בה או לא. כאילו באמת מה עושים במצב כזה? אני מרגישה שאני קורסת. אני לא יכולה שייקחו לי שוב את השקט הזה שכמהתי אליו שנים את ה4 קירות שלי את השלווה אמא שלי שוב עם פרצוף עצוב. מתי היא כבר תהיה שמחה? אני רחוקה ממנה. זה או שהיא משדרת חולשה ומסכנות עד שהלב נצבט וכל החמלה גולשת החוצה או שזו כוחנות מאיימת ממש שאי אפשר להתמודד מולה אז אני שותקת. ומהנהנת. ומרחפת לי. וקולטת שהיא דיברה ולא שמעתי כלום. "אני מתפללת שאלוהים ירחם על אחותך. שירחם על כולכם" אז אני אומרת לה:"אמא! אני בסדר גמור תפסיקי למסכן אותי" והיא שותקת.לא מסכימה. נמאס לי להיות זאת שצריכים להציל. בעיקר לא גברים. אני מנסה לשדר כוח מולם ועדיין תמיד זה נהפך להיות מצב שהם "מגנים" עליי. ממה?! אני מותשת. לגמרי. בחיים לא חשבתי שכל מה שארצה זה מיטה וחדר משלי. את הפרטיות הזו השקט.
