קצת ג'אז..

[וינסנטי]

קצת ג'אז..

מה קרה? תשכילו קצת, לא רק רוק אנד רוק של ילדים מופרעים, אלא קצת מוזיקה אלגנטית.. לא הייתי בטוח שזה מתאים לפורום, אז פניתי לברמלאי, והוא שיכנע אותי לשאול את כל הפורום את השאלות שרציתי לשאול אותו. אז הנה לכבודכן, העתק של השאלות, ומי שיגיב- אני מודה לו מאוד א עלינו יוצא לי להיות יותר מידי בצבא ופחות מידי בבית, כך שהפורום ואני נתרחקנו, וכעת אני הרבה יותר בענייני ג'אז.. מאחר שאתה נראה לי בחור משכיל ( ), אמרתי לעצמי שאולי אתה איש שיחה מעניין בנושא. אז אם אפשר ברשותך כמה שאלות- 1. ארט בלייקי והשליחים שלו- ממה מומלץ להתחיל? האם כל האלבומים שלו סוערים ומפחידים עם ההארד בופ שלו? 2. מיילס דייוויס- יש לי את birth of the cool, cokin', kind of blue וtutu. מה עוד חשוב אצלו וחייב בבית חוץ מ"ביצ'ס ברו"? ואם אפשר- החמישייה השניה במיוחד.. 3. תלוניוס מונק- מה מומלץ? והאם מומלץ בכלל? הבנתי שהוא היה בחור מעניין.. בלשון המעטה. וסתם כך- למה אתה מתחבר בג'אז? מי האהובים עליך? בכבוד

 

[tzvika321]

הג'אז הוא אוקינוס

אני עדיין מקפיד לשחות ליד החוף, ובכל זאת אעז לתת כמה המלצות. מיילס דיויס - Milestones, לא רק שמדובר באלבום משובח, תשיג פה 2 ציפורים במכה אחת ותקבל ביצוע נפלא לסטנדרט של מונק Straight, No Chaser. לפני שמיילס היגיע לביצ'ס, הוא התחיל את הרומן האלקטרוני שלו עם In a Silent Way, יחד עם מקלפלין וקוריאה הצעירים ועוד כמה ענקים. אני חושב שזה התקליט שהמציא את הפיוזן הידוע לתהילה או לשמצה, תלוי את מי אתה שואל.בכל מקרה מדובר באלבום מומלץ. אלבום נוסף שאני מאד אוהב וגם הוא לדעתי שנוי במחלוקת הוא אחד האחרונים שלו, משנות ה80, טוטו. בעיני יצירה נפלאה, בעלת צליל וקצב אייטיז מובהק, כולל מכונות תופים ואלקטרוניקה, ועדיין זה נשמע טוב.ככה זה כשצליל החצוצרה המסתורי של מיילס שולט!!!!111

 

[וינסנטי]

את tutu יש לי..

אין ספק שהוא אלבום של מרכוס מילר לא פחות משל מיילס. הבס שלו שם מרטיט פשוט. אני אוהב את האלבום, אבל האייטזיות שלו פשוט נוזלת ממנו, ולפעמים זה קשה לאוזניים.. באיזו תקופה בחיים מגיע milestones? קצת לפני kind o blue, לא?

 

[tzvika321]

לא שיש משו רע באלבום של מילר

ובאמת לא שמתי לב שטוטו היה ברשימה שלך. לא נורא. מיילסטון ממוקם שנה או שנתיים לפני BLUE, ואני אגיד משהו חמור מאד - אני אישית אוהב אותו יותר. אני יודע שBLUE הוא אחד התקליטים החשובים ביותר בג'אז בכלל וכו' וכו', אבל לך תספר את זה לטעם האישי המחורבן שלי. הוא מעדיף את הקטע הזה. מה שנחמד בג'אז בארץ הוא שכל הזמן מגיעים לפה אמנים מהשורה הראשונה - ותיקים וצעירים. בתחילת מרץ למשל מגיע מקוי טיינר, ניגן הרבה עם קולטריין וגם פעם אחת עם ארט בלייקי ועוד כמה ענקים.

 

[וינסנטי]

באמת חמור.

אבל לא בלתי נסלח. אחרי ששמעתי את הקטע שהבאת, אני מבין מה אתה אומר.. מעניין אבל שנראה לי שהקטעים בקיינד אוף בלו יותר פשוטים מהקטע הנ"ל, ומעניין התהליך שמיילס עבר בשביל זה. בכל אופן, מיילס עצמו הוא אוקיינוס, ואני משער שכל אחד מוצא בו את הפינה שלו. ומי שלא הולך למקוי טיינר... הפסד חייו. גם אם הוא לא אוהב ג'אז. טיינר הוא ענק שבענקים, ואחרי מה שהוא עשה עם קולטריין- הוא לא נופל מאף פסנתרן ג'אז אחר לטעמי.

 

[Celluloid Hero]

או- לשירשור כזה ייחלתי

לא שלא נתתי לג'אז הזדמנות או שתיים עם השנים, אבל אני צריך להיפתח יותר לעניין הזה. אלבום שניסיתי אגב, לא מזמן הוא של אורנט קולמן- The Shape of Jazz to Come . הסקרנות לגבי האיש הזה התעוררה, אחרי שאחד בשם הנרי רולינס (סולן בלאק פלאג) השווה את צורת הנגינה של גרג גין (הגיטרסיט של בלאק פלאג) לנגינת הסקסופון של אותו קולמן. טוב, אני שמעתי כל מני דרכים "יצרתיות" בחיי לנסות לתאר נוייז מוחלט, אבל לא אחת שלא קשור בה בלנדר, מסור חשמלי, חריקת בלמים ברכב, ודברים מהסוג הזה. בכל אופן... מבחינתי זה פשוט אלבום עם יופי של נגינת סקסופון. וגם אל תשאלו אותי מה זה אותו ה FREE JAZZ שיוסד פה בעזרתו של אותו אורנט. מבחינתי יש פשוט כמה קטעים עם מלודיה שתופסת חזק, ושאר הדברים המאולתרים סתם טובים בתור מוזיקת רקע. שזאת הסיבה שאנשים שומעים ג'אז, עושה רושם?. אחחח.. קשה, קשה לי בלי המלודיה.

 

[Zohar 01]

אני מכירה רק את Kind of blue

והוא יפה. הבנתי שהוא ה"פתיחה" שהכי כדאי לשמוע בשביל הכרות עם דייויס.

 

[arieltr]

בהחלט אוקיינוס

כמו שצביקה אמר. אפשר לשקוע בזה, ולי זה עושה רושם אינסופי, כמו הבלוז. מיילס דיוויס - מה חשוב אצלו מאוד תלוי בחיבור שלך עם האלבומים והגישות שלו. אפשר לשוטט שנים בזה. אני משטט להנאתי בעיקר ב"תקופת קולומביה" שלו, היות ומשם זה מתגלגל לאט לאט, אבל בטוח, לחישמול ומשם למפץ הגדול עם הרוק. יש מצב שהשיטוטים שלי יתאימו לך כי אני מבין שאתה פוזל לחמישיה השנייה. אז מתחילת קולומביה אני אציין את Miles Ahead, Milestones, Porgy and Bess, Sketches of Spain. מבחינת השנים אלה מסתובבים סביב KOB שיש לך. מהחמישייה השנייה עם שורטר יש לי את Sorcerer ו-Nefertiti והם מומלצים ביחד עם Filles de Kilimanjaro שיחבר אותך עם תקופת החשמל של דייויס. מכאן, In a Silent Way זה מה שאתה תצטרך. כאן הכל יתחבר לביג-באנג היות ומקלפלין מצטרף על הגיטרה (וזה רק ישתבח באלבומים הבאים), ומי צריך יותר מזה בהתחשב בכך שקוריאה, שורטר, וויליאמס והנקוק כבר כאן. אני מאוד אוהב את זה, יותר מ-Bitches Brew. ועכשיו הגענו ל-'אלבום' של דייויס מבחינתי כיום, A Tribute to Jack Johnson. פצצה של דבר, 2 קטעים בלבד אבל הם יעיפו אותך הרחק מהצבא, לא הבייתה אמנם, אבל ליופי של מקום. יצירת מופת עליונה. אם אהבת, ובינינו, אין מצב שלא תאהב, תבדוק גם את Live-Evil, Big Fun, Agharta. ההתקדמות המוסיקלית אצל דייויס היא כל כך עצומה שזה באמת מדהים. עוד טיפוסים ג'אזיסטים שמאוד אהובים עלי ואני ממליץ: צ'ארלס מינגוס - מנגן על הקונטרה באס, עשה המון ולא פחות מעניין וחשוב מדייוויס. תבדוק את האלבומים: Mingus Ah Um The Black Saint and the Sinner Lady Charles Mingus Presents Charles Mingus - יצירת מופת אדירה. Pharoah Sanders - סקסופוניסט מטורף, מיסטי כמעט. אני אניח לך על השולחן עכשיו 2 יצירות מופת: Karma Jewels of Thought רק תחזיק חזק, שלא תעוף יותר מדי רחוק. Grant Green - גיטריסט, מהאהובים עלי בג'אז, ויופי של קונטרה לרוקיסטים. אלבומים מומלצים להאזנה: Blues for Lou Idle Moments Matador Alive! Nigeria - (בלייקי על התופים) ולא הזכרתי למעלה, אבל מהרכב החשמל של מיילס דייוויס אפשר לצאת הלאה להרכבים מעולים כמו Weather Report, Return to Forever, Mahavishnu Orchestra, The Headhunters, יופי של דברים יש שם. עד פה נראה לי זה טיפה באוקיאנוס. מה אתה אומר ברמלאי, טיפה או שניים?

 

[וינסנטי]

לגבי מינגוס..

יש לי את blues and roots שלו. אלבום סוער, אבל מגניב לאללה. הלחנים שלו והכלי נשיפה המטורפים האלה.. היו כבר כמה שמירות שריקדתי לי בעמדה כמו דביל בעקבות הסקסופון בריטון האדיר הזה בmonin'.. לגבי פרעה סנדרס, יש לי את medititions של קולטריין.. סנדרס קצת הפחיד אותי שם. צריך המון אומץ, רוגע ואטמי אוזניים בשביל לשמוע יצירות כאלה..

 

[Barmelai]

חסכת לי את מיילס

כל ההמלצות שלך שוות זהב. לגבי מיילס, אני אשאיר את וינס עם ההמלצות עד כה, בעיקר כי אין טעם להעמיס עוד. אני רק אומר, שבשבילי מיילס היה אחד המוזיקאים הגדולים של המאה הקודמת. כל מה שהוא הוציא ב 20 השנים שבין 1955 ו 1975 היו חומרים אדירים. לא היה כמוהו. החל ב Birth of the Cool ו ,'Round About Midnight , עד Agharta ו Pangaea. אלה גבולות גזרה שבתוכם אי אפשר לפספס עם אלבום של מיילס. עוד לא דיברו על ארט בלייקי, אז אולי זה הזמן לעשות זאת. בלייקי והג'אז מסנג'רז זה עולם בפני עצמו. השליחים היו סדנת ג'אז שהוציאה מתוכה שמות ענקיים כמו סטנלי קלארק (אתם כמובן מכירים אותו), קליפורד בראון, דונלד בירד, פרדי האברד, לי מורגן, ווינטון וברנפורד מרסליס, וויין שורטר, הוראס סילבר וקית ג'ארט. כן, בלייקי הנהיג מעמדת התופים שלו ולמעשה הוליד, סצינה שלמה. אלבומים מומלצים להתחלה: A Night in Tunisia - עם ווין שורטר ולי מורגן (סקסופון וחצוצרה בהתאמה): Yama (של מורגן) http://www.youtube.com/watch?v=oc_MvGKBNPk&feature=fvsr A Night in Tunisia (דיזי גילספי) http://www.youtube.com/watch?v=FHKyVJ5YfNU Mosaic - פרדי הבארד במקום לי מורגן על חצוצרה Crisis (הבארד) http://www.youtube.com/watch?v=JmRQKsWgj10 Children of the Night (שורטר) http://www.youtube.com/watch?v=_Ln_2CSht5E The Freedom Rider - שוב מורגן ושורטר, הפעם רוב הכתיבה היא תצוגת תכלית של מורגן Pisces (מורגן) http://www.youtube.com/watch?v=90mFflNBQ_k The Freedom Rider (ארט בלייקי עצמו, שכתב רק לעתים נדירות) http://www.youtube.com/watch?v=jHCrgjsAFvU Caravan - עם שורטר, הבארד וקרטיס פולר על טרומבון Caravan (דיוק אלינגטון) http://www.youtube.com/watch?v=eP12RhmBIRw Skylark (קרמייקל ומרסר) http://www.youtube.com/watch?v=jUJ3HxtOemQ Moanin - עם לי מורגן ובני גולסון חצוצרה, סקסופון) Moanin (בובי טימונס) http://www.youtube.com/watch?v=2je_TvW549E Come Rain or Come Shine (ארלן, מרסר) http://www.youtube.com/watch?v=Iq56oAQrFWA

 

[וינסנטי]

שכחת את מונק..

אם כי יש לי תחושה, שהוא לא אהוב עליך במיוחד. לא יודע, לא מתאים לך כ"כ.. וגם סתם כך- מי האהובים עליך? איזה ג'אז נמצא עמוק בליבך?

 

[Barmelai]

לא שכחתי את מונק ואני די גזור עליו

בהמשך היום, בלי נדר

 

[Barmelai]

THELONIOUS MONK

עכשיו, אם ארט בלייקי והשליחים היו עולם בתוך עולם, תלוניוס מונק היה אי בודד. אין דרך טובה יותר להגדיר אותו. מונק, ותיכף תבין למה אני כל כך אוהב אותו, היה מבחינה מוזיקלית, אוטיסט. כשהביבופ החל להתפתח, בתחילת שנות הארבעים, מונק היה במקום אחר לגמרי. הוא היה כל כך תלוש מהסצנה, כל סצנה, שאיש לא הבין אותו ואף אחד גם לא ניסה. מונק לא רק ניגן מוזר, גם הלחנים שלו נשמעו כאילו הגיעו מעולם אחר. לדברים שמונק ניגן על הפסנתר ואיך שהוא ניגן, אפשר להתחיל למצוא מקבילות רק החל מ 10 שנים מאוחר יותר וגם זה אצל מוזיקאים שניסו לחקות אותו. אבל בשנות הארבעים הקהל לא הבין אותו, מבקרים קטלו אותו ומוזיקאים ייחסו את הנגינה האמורפית, המהורהרת, עם חללי ענק בתוכה, לסתם חוסר מיומנות. מונק נחשב לפסנתרן כושל. סגנון הלבוש הביזארי, חיבתו לכובעים משעשעים ובעיות תקשורת קשות, לא ממש סייעו לקריירה שלו לפרוץ. האמת הייתה שמונק גיבש את הסגנון שלו כמעט על ההתחלה. כבר בהקלטות הכי מוקדמות שלו אפשר לשמוע את הסגנון המונקי על כל ניואנסיו ומאפייניו ('ראונד מידנייט למשל, היה אחד הקטעים המוקדמים ביותר שלו, מתחילת הארבעים). הבעיה הייתה שאף אחד לא ידע איך להקשיב למוזיקה שלו, מונק כמעט לא קיבל עבודה ובקושי שרד. ככה חלפו להם כעשר שנים, עד שערב אחד, באמצע שנות החמישים, מונק ניגן עם ג'ון קולטריין. מונק ניגן כהרגלו, כמו מונק, שום דבר יוצא דופן. אבל משהו השתנה בהקשבה של הקהל. אחרי הכל, לא יעלה על הדעת שקולטריין ינגן בהופעה עם פסנתרן חרא... זה קרה בין לילה: למחרת ההופעה עם קולטריין, תלוניוס מונק הוכר כגאון, פורץ דרך, פסמתרן ומלחין שהקדים את זמנו, הכוכב החדש בשמי הג'אז. ההכתרה הזאת, בדיוק כמו הנגינה של מונק, נותרה ללא שינוי עד פרישתו ומותו. בגלל בשלות הכתיבה והנגינה שלו מההתחלה, קשה ליפול על אלבום גרוע של מונק. ההמלצות שלי הן טיפה בים ומבוססות על המעט שאני מכיר. Brilliant Corners - סוף שנות החמישים, קצת אחרי ההכרה בגאוניותו של מונק, עם מקס רואץ' (תופים) וסוני רולינס (סקסופון) - שני ענקים בזכות עצמם. Bemsha Swing (פול צ'יימברס על הבאס) http://www.youtube.com/watch?v=ZJJj0Z3URwU Brilliant Corners http://www.youtube.com/watch?v=0TLEPQZIVOg Monk's Dream - על הסקסופון צ'רלי ראוז, אולי המוזיקאי המזוהה ביותר עם מונק, בזכות ההבנה הטלפטית בין השניים. אחד האהובים עלי של מונק. Monk's Dream http://www.youtube.com/watch?v=1HISecnfIFU Blues Five Spot http://www.youtube.com/watch?v=pvwW2NUscwY Monk's Music - נכון, הגיוון והמקוריות בשמות האלבומים קצת מוגבלים, אבל שם זה נעצר. זהו סוג של צניעות, כי מה שמתחולל באלבום עצמו, עדיין מגוון ומקורי יותר מרוב האלבומים שנעשו עד היום. סקסופונים: ג'ון קולטריין וקולמן הוקינס. Off Minor http://www.youtube.com/watch?v=MI1tW-YykWQ Epistrophy http://www.youtube.com/watch?v=F2s6LZUdYaU Crepuscule with Nellie (לא יכולתי להתאפק, זה כל כך יפה) http://www.youtube.com/watch?v=QIVoOwOMq2c אלה צריכים להספיק בתור התחלה. אם אתה רוצה לטעום את מונק לייב או עם ביג בנד - זה יכסה לך את שתי האופציות: The Thelonious Monk Orchestra at Town Hall תלוניוס מונק היה המוזיקאי המתקדם ביותר לזמנו, עד שמיילס הביא את ביצ'ז ברו וביפהארט הביא את זאפה. מונק היה פרוגרסיב במלוא מובן המילה: הוא הקדים את תקופתו, כפה את העולם הפרטי שלו על מאזינים ומבקרים כאחד ופתח למוזיקאים אחרים עולם של אפשרויות חדשות. התלישות והאוטיסטיות של מונק היו חלק מהזהות שלו כאמן יוצר ומופיע. הוא היה בלתי צפוי, מוזר להפליא, שבוי בריטואלים שביצע לפני ובמהלך הופעות, כולל ריקודים סביב הפסנתר והתלבש כאילו האופנה כולה היא הקרבן שלו. כל זה לא היה חלק משואו, מונק היה רחוק מאוד מהפסים. הוא היה חולה נפש ומצבו הלך והחמיר עם השנים. באמצע שנות השבעים הוא פרש והסתגר בביתו עד מותו מהתקף ב 1982. האיש נשאר אגדה והמוזיקה שלו נפלאה, עמוקה ועדיין, כמונק עצמו, לא מפוענחת לחלוטין.

 

[וינסנטי]

עבודה יפה

לוקח את כל ההמלצות וחוזר איתן לצבא לעוד כמה זמן.. אודיע אותכם התרשמויותי בעוד שבועיים ככה.... גם כן צהל..

 

[arieltr]

Thanks for the Monk

אני מכניס אותו לרשימה של אלה שאני צריך לפנות להם זמן.