[קצת ארוך, סליחה]
בהתחלה ניסיתי לשכנע אותו לחזור, בשיחות הארוכות שהייתי מנהלת איתו בראש שלי. אמרתי לו שהוא לא יכול לעשות לי את זה. בכיתי כל הלילה לתוך הכרית ואמרתי לו שהוא לא יכול לתת לי לבכות ככה, בלי לבוא ולהגיד לי שיהיה בסדר. בלי לבוא בכלל. קיוויתי שאולי הוא יראה את הדמעות שלי ויבין שהוא הגזים, והוא חייב כבר לחזור. ניסיתי להסביר לו שהוא חייב להיות שם בשבילי, כי יש לי עוד כל כך הרבה דברים לעבור בחיים וזה לא יכול להיות שהוא לא יהיה שם, להגיד לי שיהיה בסדר, לבכות איתי או לשמוח איתי. אחר כך ניסיתי לשכנע אותו לחזור בשביל אבא ואמא. כי אמא בוכה כל הזמן, ולמרות שהיא אומרת שהיא מתפקדת וחזרה לעבודה, היא רק בוכה כל הזמן בחדר שלו, כשהיא חושבת שאני לא רואה. או בשביל אבא, שלא בוכה אבל שותק יותר מדי. אמרתי לו שהוא חייב לבוא בשביל אבא, כי עכשיו לא יהיה לו עם מי לראות כדורגל בשבת כי אני ואמא לא אוהבות כדורגל. ואם לא בשבילם, אז בשביל אחותו הקטנה, כי היא רק בת 7, והיא כמעט לא הספיקה להכיר אותו. כי את השם שלו היא תקרא מעכשיו רק על המצבה ולא בחיבור שהיא תכתוב לכיתה על האח הגדול שלה. מעכשיו היא תראה אותו רק בתמונות, כי היא בקושי הספיקה להכיר אותו באמת. במשך תקופה קצרה אפילו ניסיתי לדבר עם אלוהים, לפני שהקשר בינינו התנתק לצמיתות. אמרתי לו שאם הוא יחזיר לי אותו, אני אהיה ילדה טובה, אני לא אריב עם אמא כל יום, אני אוציא רק 100 במבחנים. אמרתי לו שאם הוא יחזיר לי אותו אני אהיה מוכנה לוותר על הכל, אפילו על החדר לבד שקיבלתי אחרי שהוא נהרג, ולחזור לישון עם אחותי באותו חדר כדי שהוא יקבל בחזרה את החדר שלו. אני מוכנה לוותר על כל הציונים הטובים ואפילו על הטיול השנתי. רק שיחזיר לי אותו. כשגם זה לא עבד, חזרתי לדבר איתו. ניסיתי לשכנע אותו לבוא לבקר, לפחות בחגים, או ביום הזכרון כדי שלא נצטרך ללכת לבקר אותו שם עם כל המשפחות האחרות. אף פעם לא רציתי להיות חלק מכל המשפחות האלה, עם המבט הרציני והעצב בעיניים. אמרתי לו שהוא חייב לבוא, רק לקצת, רק כדי לעזור לי בשיעורים במתמטיקה כי אבא ואמא לא מבינים כלום, והם רוצים שאני אשאל את השכנה, אבל היא עשתה בגרות 3 יחידות והוא עשה 4. אז הוא בטח יודע יותר טוב. או שסתם יבוא לדבר איתי, כי המון זמן לא ישבנו בחדר שלו וסתם דיברנו. הוא בכלל לא יודע שאחותו הקטנה כבר עשתה השתלטות עוינת על החדר שהיה שלו ושמה שם את הבית ברביות שנתתי לה, ואת כל הדברים שלו שמו בארגזים במחסן. אחר כך כעסתי עליו. לא הבנתי איך הוא יכול לעזוב אותי ככה, אפילו לדמעות שלי הוא לא הקשיב. כעסתי עליו נורא, לא הייתי מוכנה לשמוע שום דבר שקשור אליו. כשמישהו הזכיר אותו קמתי והלכתי משם. לא בגלל שכאב לי או שהתגעגעתי, רק בגלל שכעסתי עליו. כי הוא עזב אותי, בתקופה שהכי הייתי צריכה אותו שם, כששנאתי את העולם, את אמא ואבא ואת בי"ס, הוא לא היה שם. אבא ואמא אמרו שהתחלתי את גיל ההתבגרות, ואני רק צרחתי עליהם שיעזבו אותי בשקט. ושנאתי אותו. כל אותו זמן לא דיברתי איתו ולא ביקשתי ממנו שיחזור. לא רציתי שיחזור. שנאתי אותו נורא. שנאתי אותו במשך המון זמן. תמיד אמרו לי שאהבה ושנאה הם רגשות קרובים- הם לא ידעו עד כמה. ברגעים המעטים שלא שנאתי אותו, התגעגעתי אליו נורא ונזכרתי כמה אהבתי אותו, מזמן, כשהוא עוד היה כאן. לאט לאט האהבה הזאת ניצחה את השנאה והכעס, והתחלתי להשלים איתו. באתי לבקר אותו והבאתי לו פרח אחד, מהזר שאבא קנה הביתה ביום שישי. השארתי לו את הפרח, ואמרתי לו שאני מתגעגעת. זה היה בערך 5 שנים אחרי שהוא נהרג. אח"כ חזרתי לדבר איתו, ואמרתי לו שאני עדיין כועסת אבל אני מבינה שזאת לא אשמתו. ניסיתי לנתב את הכעס כלפי מי שבאמת אשם במוות שלו, אבל היה לי קשה למצוא אותו. האשמתי את המדינה, את ראש הממשלה, את הצבא. אפילו את עצמי. אבל הוא כבר לא היה אשם. הוא לא עזב אותי כי הוא רצה. לא היתה לו ברירה. קצת סלחתי לו. מאז, הקשר בינינו התחדש. אני המשכתי לדבר איתו בלב, הוא המשיך לא לענות לי. יש לנו עליות וירידות, ככה זה עם אחים. לפעמים אני כועסת עליו קצת, במיוחד כשאני צריכה שהוא יהיה שם איתי, ברגעים החשובים בחיים שלי. לפעמים אני פשוט מספרת לו עליהם. כמה פעמים אפילו הרגשתי אותו, שם, איתי. קרוב- רחוק כזה, בשמחה שתמיד מהולה בעצב. אולי יום אחד אני אשלים איתו לגמרי, אני אשלים עם המוות שלו, אני לא אבקש ממנו לחזור יותר.
בהתחלה ניסיתי לשכנע אותו לחזור, בשיחות הארוכות שהייתי מנהלת איתו בראש שלי. אמרתי לו שהוא לא יכול לעשות לי את זה. בכיתי כל הלילה לתוך הכרית ואמרתי לו שהוא לא יכול לתת לי לבכות ככה, בלי לבוא ולהגיד לי שיהיה בסדר. בלי לבוא בכלל. קיוויתי שאולי הוא יראה את הדמעות שלי ויבין שהוא הגזים, והוא חייב כבר לחזור. ניסיתי להסביר לו שהוא חייב להיות שם בשבילי, כי יש לי עוד כל כך הרבה דברים לעבור בחיים וזה לא יכול להיות שהוא לא יהיה שם, להגיד לי שיהיה בסדר, לבכות איתי או לשמוח איתי. אחר כך ניסיתי לשכנע אותו לחזור בשביל אבא ואמא. כי אמא בוכה כל הזמן, ולמרות שהיא אומרת שהיא מתפקדת וחזרה לעבודה, היא רק בוכה כל הזמן בחדר שלו, כשהיא חושבת שאני לא רואה. או בשביל אבא, שלא בוכה אבל שותק יותר מדי. אמרתי לו שהוא חייב לבוא בשביל אבא, כי עכשיו לא יהיה לו עם מי לראות כדורגל בשבת כי אני ואמא לא אוהבות כדורגל. ואם לא בשבילם, אז בשביל אחותו הקטנה, כי היא רק בת 7, והיא כמעט לא הספיקה להכיר אותו. כי את השם שלו היא תקרא מעכשיו רק על המצבה ולא בחיבור שהיא תכתוב לכיתה על האח הגדול שלה. מעכשיו היא תראה אותו רק בתמונות, כי היא בקושי הספיקה להכיר אותו באמת. במשך תקופה קצרה אפילו ניסיתי לדבר עם אלוהים, לפני שהקשר בינינו התנתק לצמיתות. אמרתי לו שאם הוא יחזיר לי אותו, אני אהיה ילדה טובה, אני לא אריב עם אמא כל יום, אני אוציא רק 100 במבחנים. אמרתי לו שאם הוא יחזיר לי אותו אני אהיה מוכנה לוותר על הכל, אפילו על החדר לבד שקיבלתי אחרי שהוא נהרג, ולחזור לישון עם אחותי באותו חדר כדי שהוא יקבל בחזרה את החדר שלו. אני מוכנה לוותר על כל הציונים הטובים ואפילו על הטיול השנתי. רק שיחזיר לי אותו. כשגם זה לא עבד, חזרתי לדבר איתו. ניסיתי לשכנע אותו לבוא לבקר, לפחות בחגים, או ביום הזכרון כדי שלא נצטרך ללכת לבקר אותו שם עם כל המשפחות האחרות. אף פעם לא רציתי להיות חלק מכל המשפחות האלה, עם המבט הרציני והעצב בעיניים. אמרתי לו שהוא חייב לבוא, רק לקצת, רק כדי לעזור לי בשיעורים במתמטיקה כי אבא ואמא לא מבינים כלום, והם רוצים שאני אשאל את השכנה, אבל היא עשתה בגרות 3 יחידות והוא עשה 4. אז הוא בטח יודע יותר טוב. או שסתם יבוא לדבר איתי, כי המון זמן לא ישבנו בחדר שלו וסתם דיברנו. הוא בכלל לא יודע שאחותו הקטנה כבר עשתה השתלטות עוינת על החדר שהיה שלו ושמה שם את הבית ברביות שנתתי לה, ואת כל הדברים שלו שמו בארגזים במחסן. אחר כך כעסתי עליו. לא הבנתי איך הוא יכול לעזוב אותי ככה, אפילו לדמעות שלי הוא לא הקשיב. כעסתי עליו נורא, לא הייתי מוכנה לשמוע שום דבר שקשור אליו. כשמישהו הזכיר אותו קמתי והלכתי משם. לא בגלל שכאב לי או שהתגעגעתי, רק בגלל שכעסתי עליו. כי הוא עזב אותי, בתקופה שהכי הייתי צריכה אותו שם, כששנאתי את העולם, את אמא ואבא ואת בי"ס, הוא לא היה שם. אבא ואמא אמרו שהתחלתי את גיל ההתבגרות, ואני רק צרחתי עליהם שיעזבו אותי בשקט. ושנאתי אותו. כל אותו זמן לא דיברתי איתו ולא ביקשתי ממנו שיחזור. לא רציתי שיחזור. שנאתי אותו נורא. שנאתי אותו במשך המון זמן. תמיד אמרו לי שאהבה ושנאה הם רגשות קרובים- הם לא ידעו עד כמה. ברגעים המעטים שלא שנאתי אותו, התגעגעתי אליו נורא ונזכרתי כמה אהבתי אותו, מזמן, כשהוא עוד היה כאן. לאט לאט האהבה הזאת ניצחה את השנאה והכעס, והתחלתי להשלים איתו. באתי לבקר אותו והבאתי לו פרח אחד, מהזר שאבא קנה הביתה ביום שישי. השארתי לו את הפרח, ואמרתי לו שאני מתגעגעת. זה היה בערך 5 שנים אחרי שהוא נהרג. אח"כ חזרתי לדבר איתו, ואמרתי לו שאני עדיין כועסת אבל אני מבינה שזאת לא אשמתו. ניסיתי לנתב את הכעס כלפי מי שבאמת אשם במוות שלו, אבל היה לי קשה למצוא אותו. האשמתי את המדינה, את ראש הממשלה, את הצבא. אפילו את עצמי. אבל הוא כבר לא היה אשם. הוא לא עזב אותי כי הוא רצה. לא היתה לו ברירה. קצת סלחתי לו. מאז, הקשר בינינו התחדש. אני המשכתי לדבר איתו בלב, הוא המשיך לא לענות לי. יש לנו עליות וירידות, ככה זה עם אחים. לפעמים אני כועסת עליו קצת, במיוחד כשאני צריכה שהוא יהיה שם איתי, ברגעים החשובים בחיים שלי. לפעמים אני פשוט מספרת לו עליהם. כמה פעמים אפילו הרגשתי אותו, שם, איתי. קרוב- רחוק כזה, בשמחה שתמיד מהולה בעצב. אולי יום אחד אני אשלים איתו לגמרי, אני אשלים עם המוות שלו, אני לא אבקש ממנו לחזור יותר.