קצת ארוך....סליחה

[לא חשובה]

קצת ארוך....סליחה

לפני כ 6 שנים הוא מת סתם ככה קם והלך בלי להודיע לאף אחד אני זוכרת שלמדנו היה לנו שיעור תנ"ך עם מורה שלא במיוחד חיבבנו פתאום נכנסה רכזת השכבה לכיתה ואמרה לנו לקחת את הדברים ולעבור לכיתה אחרת ,איך שמחנו וואיי באמצע שיעור שאנחנו מאוד לא אוהבים עם מורה שלא הכי מתים עליה פתאום מפסיקים אותו איזה כיף נכון? היום במבט לאחור אני רוצה ללמוד את השיעור הזה עד הסוף... ירדנו לכיתה ששלחו אותנו אליה וכולם היו מלאי התלהבות כמעט כל השכבה היתה שם והיה רעש וכולם שמחו "יש איזה כיף נפסק השיעור ועוד מעט הפסקה" ואז היא את הפצצה :"יאיר מת..." זהו זה כל מה ששמענו פתאום כל הרעש נהפך לשקט מפחיד איך איך זה יכול להיות למה הוא? הוא נלחם וניצח את זה פעם ראשונה למה? הוא אמור להבריא זה מה שאמרו לנו שבועיים לפני וכבר חיכינו שיחזור בטח יש טעות לא יכול להיות... צינה חולפת בי היום אחרי 6 שנים כשאני נזכרת בזה כשאני כותבת את המילים האלו שהיא אמרה לנו... עד היום לא הייתי מוכנה לקבל את זה וגם עכשיו לא ועכשיו אני בצבא אני סיימתי תיכון לי הייתה מסיבת סיום ולו ,ליאיר לא היה כל הזמן אני חושבת למה לפעמים יש הפוגה אבל אח"כ ממשיכים לחשוב עליו על כמה כולם אהבו אותו וכמה כולם בכו גם אחכ כמעט חודש אחרי היינו מדברים עליו והיה לנו קשה ללמוד אפילו המורות לא יכלו ללמד וזהו... לא מבינה למה אבל בזמן האחרון המחשבות עליו ממלאות את הראש ואת הכל וקשה להפסיק לחשוב עליו

 

[כ א ב]

(לא) חשובה שלי,

קודם כל, ההודעה שלך מכילה הרבה דברים שהזדהיתי איתם. המחשבה על החיים שלנו, וכל מה שאנחנו עוברים בחיי היום יום. מה שהם, אלו שאיבדנו, בחיים לא יזכו לעבור. כל כך הרבה דברים יש לראות, להרגיש, להבין.. וההחמצה היא גדולה. אבל, מצד שני, זה מה שגורם לי להעריך את החיים. על כל יום שאני נושמת, על כל יום שאני רואה את המשפחה שלי, אני מודה לאלוהים. כמו שמישהו חכם אמר לי פעם- אבל זו ביצה טובענית. אי אפשר יותר מידי לשקוע בו, את עלולה לטבוע.

 

[BooBee]

היי חשוב אחת

מאוד מרגש מה שכתבת כאן. אני מניחה שהמצב כאן בארץ פותח לנו פצעים קיימים. הסמיכות הנוראית של פיגועים והמון מוות מסביב מחזירים אותי בכל פעם מחדש לאובדן הפרטי שלי, של אחותי היקרה. אני מניחה שיש לך קושי להתמודד עם המוות של יאיר. השאלה שלי היא מה לדעתך יכול לתמוך בך ובהתמודדות שלך עם המחשבות האלה שממלאות לך את הראש בתקופה האחרונה. שלך, רויטל.

 

[לא חשובה]

הייתי אומרת...

שהוא יחזור אבל אנייודעת שה לא ריאלי ושזה לא יקרא אני לא יודעת מה אני מנסה לפעמים להרחיק אותם להכניס אותם לאיזושהיא קופסה או מגירה מאחורה כדי שלא יצאו כל הזמן וזה לא ממש עובד.

 

[BooBee]

אל תרחיקי, תקבלי

תני להם להיות שם, חלק ממך, חלק בלתי נפרד מההוויה שלך. תלמדי לחיות לצידם. בהתחלה זה נורא קשה ומתיש וכואב, אבל לומדים לחיות עם זה בסופו של דבר. יש כאן כמה וכמה גולשים וגולשות שיכולים לשתף אותך על ההתמודדות הזו, אם תבקשי. ותראי, שבשלב מסוים, באמת לומדים לחיות עם המחשבות האלה, והתהיות והכאב, שלא נעלם, אבל מקבל פנים חדשות וצבעים קצת שונים ופתאום לא הכל שחור שחור, לפעמים יש גוונים טיפה יותר בהירים ופשוט לומדים לחיות איתם. אל תתני להם לברוח, הם שלך, חלק ממך. אני מאוד ממליצה על לכתוב אותם, לעצמך, בשביל ההתמודדות הזו. לפעמים אני חוזרת לטקסטים שכתבתי אחרי שאחותי מתה ואני נדהמה מהשוני שיש לי בהתייחסות למוות שלה. כבר לא בוכה בכל פעם ששמה מוזכר, כבר לא מתכווצת בכל רגע שאני חושבת עליה. יש צביאה וגעגועים, אבל אני ממשיכה. והטקסטים האלה שכתבי הם עדות בלתי רגילה למרחק העצום שעברתי בתהליך שלי עם התמודדות המוות הפתאומי שלה. רויטל.