קצת אבודה
מתנצלת מראש על הדברים, פשוט חייבת לפרוק. כבר כמה ימים שאני בלימבו עם ההריון. הוא הרבה יותר קשה לי ממה שתיארתי לעצמי, אף על פי שאין משהו רציני ורק תלאות קטנות ומעצבנות. ולמרות שרציתי ואני רוצה אותו כל כך, במיוחד אחרי הקודם, אני מוצאת את עצמי יותר ויותר חושבת על כמה הוא רע לי לגוף ולנפש. ואני גם שואלת את עצמי מה אעשה עם ילד. איזה סוג של בת אדם אהיה אח"כ. פתאום הפכתי לאכסנייה לעובר, והגוף, שתמיד שלטתי בו ביד רמה, שולט בי לחלוטין. היינו אתמול באירוע גדול ולא היתה לי כמעט שום שיחה שאינה קשורה ל"מתי את יולדת". סבתא שלי ביטאה את זה הכי טוב - היא שאלה אותי "מה שלום הבטן?" ואני רציתי לצרוח שהיא חלק ממני, שהיא לא נותנת לי לישון, שאני עצבנית נורא ואני כבר לא מצליחה להיות שום דבר חוץ מהריונית. אני כבר לא בעלת דיעות, ידע, יכולות ואופי מעבר לפרט זה. ועם התקרבות המועד אני ממש מתחילה לשקשק. ממש לא מתאים לי. אני חושבת על זה - עוד חודשיים ושבוע, אלה גם עוד חודשיים לסחוב את זה וגם רק עוד חודשיים עד הלידה ועד אולי הילד. מאידך, כבר יומיים אני היסטרית כי העובר החליט לשנות דפוסי התנהגות וכבר לא מודיע על התעוררות בבעיטות נמרצות, ואני מחפשת תנועות כל הזמן ורוצה להרגיש אותו ואת כל התופעות שבעצם כל כך מעצבנות אותי. בנוסף, אני גם מרגישה את האשמה על כל הרגשות הללו, כי אחרת מה הטעם בכל הסוציאליזציה שעברתי
. Sorry על הנאחס, פשוט אני חייבת להתניע איכשהו את היום, וכל זה כבד לי מדי.
מתנצלת מראש על הדברים, פשוט חייבת לפרוק. כבר כמה ימים שאני בלימבו עם ההריון. הוא הרבה יותר קשה לי ממה שתיארתי לעצמי, אף על פי שאין משהו רציני ורק תלאות קטנות ומעצבנות. ולמרות שרציתי ואני רוצה אותו כל כך, במיוחד אחרי הקודם, אני מוצאת את עצמי יותר ויותר חושבת על כמה הוא רע לי לגוף ולנפש. ואני גם שואלת את עצמי מה אעשה עם ילד. איזה סוג של בת אדם אהיה אח"כ. פתאום הפכתי לאכסנייה לעובר, והגוף, שתמיד שלטתי בו ביד רמה, שולט בי לחלוטין. היינו אתמול באירוע גדול ולא היתה לי כמעט שום שיחה שאינה קשורה ל"מתי את יולדת". סבתא שלי ביטאה את זה הכי טוב - היא שאלה אותי "מה שלום הבטן?" ואני רציתי לצרוח שהיא חלק ממני, שהיא לא נותנת לי לישון, שאני עצבנית נורא ואני כבר לא מצליחה להיות שום דבר חוץ מהריונית. אני כבר לא בעלת דיעות, ידע, יכולות ואופי מעבר לפרט זה. ועם התקרבות המועד אני ממש מתחילה לשקשק. ממש לא מתאים לי. אני חושבת על זה - עוד חודשיים ושבוע, אלה גם עוד חודשיים לסחוב את זה וגם רק עוד חודשיים עד הלידה ועד אולי הילד. מאידך, כבר יומיים אני היסטרית כי העובר החליט לשנות דפוסי התנהגות וכבר לא מודיע על התעוררות בבעיטות נמרצות, ואני מחפשת תנועות כל הזמן ורוצה להרגיש אותו ואת כל התופעות שבעצם כל כך מעצבנות אותי. בנוסף, אני גם מרגישה את האשמה על כל הרגשות הללו, כי אחרת מה הטעם בכל הסוציאליזציה שעברתי
