קצר עמוק בתקשורת
מתנצלת על האורך. אף פעם לא הייתי טובה בקיצור (אולי זו חלק מהבעיה). מטבע הדברים לא יכולתי לתאר את כל הדברים שקרו וגורמים שהביאו אותי לכתוב ולהתייעץ כאן. מתנצלת אם גם חוזרת על עצמי, אני מאוד "בתוך זה" בימים האחרונים, ומרגישה שלא לגמרי מצליחה להסביר את עצמי. מקווה שמה שכן כתבתי יספיק בשביל לשפוך קצת אור ולשמוע תובנות מכם.
בני זוג קרוב ל-7 שנים, גרים ביחד עוד מלפני שהפכנו לבני זוג, נשואים קרוב ל-4 שנים ובשנה האחרונה גם הורים.
יש בינינו אהבה והערכה גדולות מאוד, ולפני הכל אנחנו באמת החברים הכי טובים. מדברים הרבה, מנסים לשמור על תקשורת בריאה ופתוחה, ולהימנע ולמנוע מצבים שעלולים להתפתח לחוסר הסכמה, ריבים ומשקעים. בזמן האחרון, פשוט לא מצליחים לתקשר כמו פעם.
יש בינינו הרבה דמיון בדברים מסוימים (נשמות תאומות, יש האומרים), ובדברים אחרים שונים מאוד. בעיקר בטמפרמנט, בתחושת הדחיפות הפנימית, ובהתנהלות התכנונית קדימה. אני מחושבת מאוד, מאוד תפעולית, חייבת שתהיה לי תוכנית/תסריט פעולה לכל מצב, מאוד אנאלית, ומאוד פסימית. והוא הרבה יותר זורם, חולמני, אחד כזה שעד לאחרונה הכל הסתדר לו טוב בלי יותר מדי מלחמות (אצלי בדיוק ההיפך. כל דבר שהושג, הושג בדם יזע ודמעות).
מאז ומתמיד בזוגיות בינינו אני הייתי היוזמת והוא המובל. ידענו את זה אחד לגבי השני עוד מההתחלה, ולמרות זאת ובגלל האהבה והחברות הגדולה, דבקנו אחד בשניה.
אם וכאשר היו מחלוקות בינינו, הן כמעט תמיד היו קשורות או נעוצות בדיוק בהבדלים הללו. עד שנולד בננו, גם כשבאופן נדיר התעוררו קשיים וריבים, הצלחנו לדבר ולהחליק ויחסית ממש להסתדר. היינו מאותם הזוגות שבאמת לא רבים (כמעט).
בשנה האחרונה, אתם יכולים לנחש, נקלענו למצב מאוד לא מוכר לנו, שיחסית אנחנו מתווכחים ורבים הרבה. לא מצליחים להגיע אחד אל השני באמת, הוא לא מבין אותי, אני לא באמת מבינה אותו, תחושה שאין באמת סגירה לוויכוחים, שנינו לא יוצאים עם תובנה או הבנה האחד של הצרכים והרצונות של השני, וכל פעם מתנהל אותו הויכוח בנוסח טיפה שונה.
אני מרגישה שאני נאלצת לעשות מיקרו מאנג'ינג לכל דבר כמעט שקשור לחיינו המשותפים. מניקיון, דרך בישול, ועד לטיפול בחשבונות, בתקשורת מול המשפחה המורחבת, לו"ז של הילד ועוד ועוד.
אני מרגישה שמונח לי עול עצום על הכתפיים, אני סוחבת גם אותו, וגם אותי, וגם את התפקוד והתיאום הזוגי, עלי. מרגישה שאם לא אזכיר לו לעשות כך וכך, ולטפל בדבר הזה וההוא, הדברים לא נעשים, ואם נעשים, אז כלאחר יד ואפילו לא ב"חצי כוח". עד כדי כך שאני מרגישה שאו שאני עסוקה בלהקדים תרופה למכה, או שאני עסוקה בסוג של בקרת נזקים. כאילו בן זוגי האהוב, החכם והמוכשר בטירוף (הוא כזה בדיוק) הפקיד את השכל אצלי למשמורת. והעניין הוא, שהוא באמת משתדל, או לפחות נראה שהוא מאוד כן במאמצים שלו. אבל גם נראה שהמאמצים שלו נעשים יותר כדי לרצות אותי וקצת לסתום לי את הפה, מאשר כדי להיות עזר כנגדי, שותף מלא ופעיל בחיים שלנו.
הבעיה שלי היא שאני לא מצליחה שלא לפתח טינה כלפיו על כך. אני צוברת וצוברת דברים קטנים (שטותיים לכאורה) ומתפוצצת בעוצמה ובתכיפות.
לא עוזר שאני מנסה "להרים דגל" כל פעם שמשהו קטן מעכיר את רוחי. הוא לא מבין את הרמזים (זה לא רמזים, אני בפירוש אומרת "עכשיו קרה כך וכך, זה מרגיז אותי בגלל כך וכל, ואני מציינת את זה עכשיו כי אני לא רוצה שיהפוך לכדור שלג). והדפוס הזה של להישען עלי, על "הניהול" שלי, נשאר. מילא הייתי נדחפת לזה מדי פעם, זה היה בסדר. אני טובה בזה, הוא צריך את זה, כולם מרוויחים. אבל זה כבר נהיה סוג של ברירת המחדל של הדינאמיקה בינינו, ואני סובלת מזה מאוד.
אני כל הזמן חוזרת לזה ואומרת (וגם מתכוונת) שאני לא רוצה לנהל אותו, הוא לא ילד שלי, לא פקוד שלי, אני לא הבוסית שלו, ובוודאי שלא אמא שלו.
אני לא אוהבת להידחף לנישה הזו, זה מוציא ממני דברים רעים ורוע כלפיו שלא מגיע לא לו ולא לי.
הוא טוען שאני צריכה להרפות, לתת לו לעשות וליזום לבד. ולקחת בחשבון שהוא לעולם לא יוכל לעשות דברים טוב כמו שאני חושבת שהם צריכים להיעשות. בתגובה אני מציינת שאם אני מרפה, אז אח"כ אני גם עסוקה בבקרת נזקים וגם יותר מתוסכלת וכעוסה, וחוזר חלילה.
הוא טוען שאני לא רואה את הדברים הטובים שהוא עושה, שאני מגמדת אותם כחלק מהנטייה שלי לראות שחורות ולהתמקד ברע. כנראה שהוא צודק.
חורה לי אבל שהוא לא מבין שאני לא רוצה בכלל להתעסק בפנקסנות הזאת של מה עשית או לא עשית, שאני לא מבינה למה בכלל צריך לדבר על מה עשית או לא. למה בכלל צריך לבקש שיעשה.
ועייפתי כבר מלחפור, ללמד, לחנוך, להסביר, לבקש ולדרוש שיעשה אפילו חצי מזה. אני פשוט לא מבינה למה כל פעם מחדש אני צריכה לבקש כל דבר קטן. Every fucking time.
ואני כבר עייפה. ומתוסכלת. כי הוא מכיר אותי כ"כ טוב, יודע בדיוק מה makes me tick ולמרות זאת, אם להשתמש בביטוי מאוד פדגוגי, כאילו אין עקומת למידה, וכאילו אני והמאמצים שלי שקופים לו.
הגענו למצב שאני פשוט לא מצליחה להסביר את עצמי בלי להתדרדר להעלבות ברמה של ילדים בני 15. וגם זה מתסכל אותי. מרגישה שעם כל הרהיטות שלי (ושלו) אנחנו מקיימים דו שיח של חירשים.
בן זוגי אבא מדהים, הוא מבחינתו מפרגן לי את כל הזמן שאני צריכה או רוצה כדי לצאת ולהתאוורר (זה הדדי אגב). הוא אוהב את הילד (אי אפשר שלא הוא ילד מקסים, חייכן ומצחיק) וכמה לזמן איתו. תקופה מסויימת לאחר שחזרתי לעבודה הוא גם היה אבא במשרה מלאה. כך שהתלונות שלי כלפיו לא נוגעות לטיפול המיידי בילד, או לכך שאינו מאפשר לי לנוח ולהתאוורר.
אני מניחה שחשוב לציין בהקשר הזה, שעברתי הריון ולידה מאוד קשים וטראומתיים, ושחלק מתופעות ומכאובי ההריון והלידה עוד לא עברו, כמעט שנה אחרי הלידה. כנראה שחלק מזה גם כולל דיכאון אחרי הלידה (לא אובחנתי אצל בעל מקצוע, אני פשוט מניחה שזה המצב).
גם המצב הכלכלי הורע מאוד לתקופה ומצב בבית היה קשה עקב כל מיני מהלכים שנחתו עלינו מאוד בהפתעה ולא קשורים בנו ישירות. חלומות של שנים התנפצו ויצרו שבר מאוד גדול (גם סוג של משבר אמון בינינו. אחד החלומות הגדולים שלנו היה מעבר לחו"ל, תלוי התפתחות בקריירה של בן הזוג. דברים לא התנהלו כמתוכנן – זה קורה ולא זה מה שמפריע לי – אבל הוא לא דאג להיות מספיק ברור וחד לגבי זה שהאופציה מתמסמסת ולא תצא לפועל, במשך חודשים ארוכים. בזמן הזה, כדי לאפשר את ההתפתחות שלו והיציאה לחו"ל, המשכתי להתפשר על מקום העבודה שלי ועל תוכניות ללימודים שיקדמו אותי). נוספת לכך העובדה שהמשפחות שלנו גרות רחוק ולא ממש זמינות לעזור פה ושם בלי שזה יהפוך לסיוט לוגיסטי, תורמת לכך שנדיר שיש לנו כמה שעות לעצמנו להתנתק ולמלא מצברים ביחד.
עכשיו אנחנו מתחילים להרים את הראש כלכלית, אבל אין ספק שסיר הלחץ שבו היינו בשנה האחרונה, עם המצב הכלכלי, ההיריון, הלידה, הילד החדש והראשון שבא ושינה את האיזון, החלום ושברו (מתנצלת על המלודרמטיות), הכל מאוד משפיע.
אבל אני יודעת שהפערים שבינינו אמנם אולי הועמקו בעקבות הנסיבות, אבל הם יישארו גם אחרי שהכל מסביב ירגע ויסתדר.
השאלה היא איך להתמודד עם הפערים הללו. מה עוד אנחנו יכולים עכשיו ולעתיד לעשות כדי שהמצב בינינו לא יתדרדר. שנצליח להגיע אחד על השני, שנצא מוויכוחים לכל הפחות עם תובנות, עם דרכים להתמודד.
אני לא שוללת טיפול זוגי (עוד לא הצעתי זאת, אני מאמינה שיתנגד בהתחלה ואח"כ יתרצה) אבל הייתי רוצה לשמוע קודם תובנות מכם. מה אני, אנחנו, עושים לא נכון.
מותר (אפילו רצוי) להיות כנים עד בוטות.
תודה
מתנצלת על האורך. אף פעם לא הייתי טובה בקיצור (אולי זו חלק מהבעיה). מטבע הדברים לא יכולתי לתאר את כל הדברים שקרו וגורמים שהביאו אותי לכתוב ולהתייעץ כאן. מתנצלת אם גם חוזרת על עצמי, אני מאוד "בתוך זה" בימים האחרונים, ומרגישה שלא לגמרי מצליחה להסביר את עצמי. מקווה שמה שכן כתבתי יספיק בשביל לשפוך קצת אור ולשמוע תובנות מכם.
בני זוג קרוב ל-7 שנים, גרים ביחד עוד מלפני שהפכנו לבני זוג, נשואים קרוב ל-4 שנים ובשנה האחרונה גם הורים.
יש בינינו אהבה והערכה גדולות מאוד, ולפני הכל אנחנו באמת החברים הכי טובים. מדברים הרבה, מנסים לשמור על תקשורת בריאה ופתוחה, ולהימנע ולמנוע מצבים שעלולים להתפתח לחוסר הסכמה, ריבים ומשקעים. בזמן האחרון, פשוט לא מצליחים לתקשר כמו פעם.
יש בינינו הרבה דמיון בדברים מסוימים (נשמות תאומות, יש האומרים), ובדברים אחרים שונים מאוד. בעיקר בטמפרמנט, בתחושת הדחיפות הפנימית, ובהתנהלות התכנונית קדימה. אני מחושבת מאוד, מאוד תפעולית, חייבת שתהיה לי תוכנית/תסריט פעולה לכל מצב, מאוד אנאלית, ומאוד פסימית. והוא הרבה יותר זורם, חולמני, אחד כזה שעד לאחרונה הכל הסתדר לו טוב בלי יותר מדי מלחמות (אצלי בדיוק ההיפך. כל דבר שהושג, הושג בדם יזע ודמעות).
מאז ומתמיד בזוגיות בינינו אני הייתי היוזמת והוא המובל. ידענו את זה אחד לגבי השני עוד מההתחלה, ולמרות זאת ובגלל האהבה והחברות הגדולה, דבקנו אחד בשניה.
אם וכאשר היו מחלוקות בינינו, הן כמעט תמיד היו קשורות או נעוצות בדיוק בהבדלים הללו. עד שנולד בננו, גם כשבאופן נדיר התעוררו קשיים וריבים, הצלחנו לדבר ולהחליק ויחסית ממש להסתדר. היינו מאותם הזוגות שבאמת לא רבים (כמעט).
בשנה האחרונה, אתם יכולים לנחש, נקלענו למצב מאוד לא מוכר לנו, שיחסית אנחנו מתווכחים ורבים הרבה. לא מצליחים להגיע אחד אל השני באמת, הוא לא מבין אותי, אני לא באמת מבינה אותו, תחושה שאין באמת סגירה לוויכוחים, שנינו לא יוצאים עם תובנה או הבנה האחד של הצרכים והרצונות של השני, וכל פעם מתנהל אותו הויכוח בנוסח טיפה שונה.
אני מרגישה שאני נאלצת לעשות מיקרו מאנג'ינג לכל דבר כמעט שקשור לחיינו המשותפים. מניקיון, דרך בישול, ועד לטיפול בחשבונות, בתקשורת מול המשפחה המורחבת, לו"ז של הילד ועוד ועוד.
אני מרגישה שמונח לי עול עצום על הכתפיים, אני סוחבת גם אותו, וגם אותי, וגם את התפקוד והתיאום הזוגי, עלי. מרגישה שאם לא אזכיר לו לעשות כך וכך, ולטפל בדבר הזה וההוא, הדברים לא נעשים, ואם נעשים, אז כלאחר יד ואפילו לא ב"חצי כוח". עד כדי כך שאני מרגישה שאו שאני עסוקה בלהקדים תרופה למכה, או שאני עסוקה בסוג של בקרת נזקים. כאילו בן זוגי האהוב, החכם והמוכשר בטירוף (הוא כזה בדיוק) הפקיד את השכל אצלי למשמורת. והעניין הוא, שהוא באמת משתדל, או לפחות נראה שהוא מאוד כן במאמצים שלו. אבל גם נראה שהמאמצים שלו נעשים יותר כדי לרצות אותי וקצת לסתום לי את הפה, מאשר כדי להיות עזר כנגדי, שותף מלא ופעיל בחיים שלנו.
הבעיה שלי היא שאני לא מצליחה שלא לפתח טינה כלפיו על כך. אני צוברת וצוברת דברים קטנים (שטותיים לכאורה) ומתפוצצת בעוצמה ובתכיפות.
לא עוזר שאני מנסה "להרים דגל" כל פעם שמשהו קטן מעכיר את רוחי. הוא לא מבין את הרמזים (זה לא רמזים, אני בפירוש אומרת "עכשיו קרה כך וכך, זה מרגיז אותי בגלל כך וכל, ואני מציינת את זה עכשיו כי אני לא רוצה שיהפוך לכדור שלג). והדפוס הזה של להישען עלי, על "הניהול" שלי, נשאר. מילא הייתי נדחפת לזה מדי פעם, זה היה בסדר. אני טובה בזה, הוא צריך את זה, כולם מרוויחים. אבל זה כבר נהיה סוג של ברירת המחדל של הדינאמיקה בינינו, ואני סובלת מזה מאוד.
אני כל הזמן חוזרת לזה ואומרת (וגם מתכוונת) שאני לא רוצה לנהל אותו, הוא לא ילד שלי, לא פקוד שלי, אני לא הבוסית שלו, ובוודאי שלא אמא שלו.
אני לא אוהבת להידחף לנישה הזו, זה מוציא ממני דברים רעים ורוע כלפיו שלא מגיע לא לו ולא לי.
הוא טוען שאני צריכה להרפות, לתת לו לעשות וליזום לבד. ולקחת בחשבון שהוא לעולם לא יוכל לעשות דברים טוב כמו שאני חושבת שהם צריכים להיעשות. בתגובה אני מציינת שאם אני מרפה, אז אח"כ אני גם עסוקה בבקרת נזקים וגם יותר מתוסכלת וכעוסה, וחוזר חלילה.
הוא טוען שאני לא רואה את הדברים הטובים שהוא עושה, שאני מגמדת אותם כחלק מהנטייה שלי לראות שחורות ולהתמקד ברע. כנראה שהוא צודק.
חורה לי אבל שהוא לא מבין שאני לא רוצה בכלל להתעסק בפנקסנות הזאת של מה עשית או לא עשית, שאני לא מבינה למה בכלל צריך לדבר על מה עשית או לא. למה בכלל צריך לבקש שיעשה.
ועייפתי כבר מלחפור, ללמד, לחנוך, להסביר, לבקש ולדרוש שיעשה אפילו חצי מזה. אני פשוט לא מבינה למה כל פעם מחדש אני צריכה לבקש כל דבר קטן. Every fucking time.
ואני כבר עייפה. ומתוסכלת. כי הוא מכיר אותי כ"כ טוב, יודע בדיוק מה makes me tick ולמרות זאת, אם להשתמש בביטוי מאוד פדגוגי, כאילו אין עקומת למידה, וכאילו אני והמאמצים שלי שקופים לו.
הגענו למצב שאני פשוט לא מצליחה להסביר את עצמי בלי להתדרדר להעלבות ברמה של ילדים בני 15. וגם זה מתסכל אותי. מרגישה שעם כל הרהיטות שלי (ושלו) אנחנו מקיימים דו שיח של חירשים.
בן זוגי אבא מדהים, הוא מבחינתו מפרגן לי את כל הזמן שאני צריכה או רוצה כדי לצאת ולהתאוורר (זה הדדי אגב). הוא אוהב את הילד (אי אפשר שלא הוא ילד מקסים, חייכן ומצחיק) וכמה לזמן איתו. תקופה מסויימת לאחר שחזרתי לעבודה הוא גם היה אבא במשרה מלאה. כך שהתלונות שלי כלפיו לא נוגעות לטיפול המיידי בילד, או לכך שאינו מאפשר לי לנוח ולהתאוורר.
אני מניחה שחשוב לציין בהקשר הזה, שעברתי הריון ולידה מאוד קשים וטראומתיים, ושחלק מתופעות ומכאובי ההריון והלידה עוד לא עברו, כמעט שנה אחרי הלידה. כנראה שחלק מזה גם כולל דיכאון אחרי הלידה (לא אובחנתי אצל בעל מקצוע, אני פשוט מניחה שזה המצב).
גם המצב הכלכלי הורע מאוד לתקופה ומצב בבית היה קשה עקב כל מיני מהלכים שנחתו עלינו מאוד בהפתעה ולא קשורים בנו ישירות. חלומות של שנים התנפצו ויצרו שבר מאוד גדול (גם סוג של משבר אמון בינינו. אחד החלומות הגדולים שלנו היה מעבר לחו"ל, תלוי התפתחות בקריירה של בן הזוג. דברים לא התנהלו כמתוכנן – זה קורה ולא זה מה שמפריע לי – אבל הוא לא דאג להיות מספיק ברור וחד לגבי זה שהאופציה מתמסמסת ולא תצא לפועל, במשך חודשים ארוכים. בזמן הזה, כדי לאפשר את ההתפתחות שלו והיציאה לחו"ל, המשכתי להתפשר על מקום העבודה שלי ועל תוכניות ללימודים שיקדמו אותי). נוספת לכך העובדה שהמשפחות שלנו גרות רחוק ולא ממש זמינות לעזור פה ושם בלי שזה יהפוך לסיוט לוגיסטי, תורמת לכך שנדיר שיש לנו כמה שעות לעצמנו להתנתק ולמלא מצברים ביחד.
עכשיו אנחנו מתחילים להרים את הראש כלכלית, אבל אין ספק שסיר הלחץ שבו היינו בשנה האחרונה, עם המצב הכלכלי, ההיריון, הלידה, הילד החדש והראשון שבא ושינה את האיזון, החלום ושברו (מתנצלת על המלודרמטיות), הכל מאוד משפיע.
אבל אני יודעת שהפערים שבינינו אמנם אולי הועמקו בעקבות הנסיבות, אבל הם יישארו גם אחרי שהכל מסביב ירגע ויסתדר.
השאלה היא איך להתמודד עם הפערים הללו. מה עוד אנחנו יכולים עכשיו ולעתיד לעשות כדי שהמצב בינינו לא יתדרדר. שנצליח להגיע אחד על השני, שנצא מוויכוחים לכל הפחות עם תובנות, עם דרכים להתמודד.
אני לא שוללת טיפול זוגי (עוד לא הצעתי זאת, אני מאמינה שיתנגד בהתחלה ואח"כ יתרצה) אבל הייתי רוצה לשמוע קודם תובנות מכם. מה אני, אנחנו, עושים לא נכון.
מותר (אפילו רצוי) להיות כנים עד בוטות.
תודה
