אוהבי מוזיקה ופסיכים כאחד
זאת התשובה לשאלה- "עבור מי הוא מתאים?" ,במקרה גמור זה תיאור טוב לאנשים שעוד נותרו פה בפורום (בנוסף לנקרופילים, אני מניח...).
עם מה כדי להתחיל?
עם ההתחלה כמובן.
Safe as milk , אלבום עוד מ 1967, של הקפטן , אם תאמין לזה או לא, הוא ללא ספק אחד הגדולים שלו, ומצד שני- אחד הכיפיים ביותר שלו להאזנה. בלוזי, סולי, וכמובן קצת מוזרי. לא מכיר אחד שניסה והתאכזב, כך שאתה בהחלט עשוי להיות הראשון. סתם.
ננסח זאת כך- לאורך הקריירה המוזיקלית של הקפטן שהופסקה מרצון בתחילת שנות ה-80, האלבומים שלו נעו במקביל על הציר של טירוף ונשמה, כאשר האלבומים הראשונים והאחרונים הם לדעתי הקרובים ביותר לנשמתו של הקפטן, ובדרך פיק אדיר אחד של טירוף, שנקרא
Trout mask replica. לא ניתן להתכונן נפשית לקראת האלבום הזה. לא משנה כמה דברים ביזאריים תשמע ומה תשמע, אתה צפוי לקבל את השוק של החיים המוזיקליים שלך כשתשמע את האלבום הזה. תחליט אתה באיזה נקודת זמן בא לך לרצות לקבור את האוזניים שלך בבור עמוק ללא תחתית שעוצר רק בסין, על מיטת פלדה במכון עיסוי לאוזניים בבירת הסקס דונגאנג, ליד הונג קונג.
אני ממליץ להגיע לאלבום הזה שאתה כבר אוהב את הקפטן. זה לא יימנע את השוק כאמור, אבל זה ייתן לך מוטיבציה להתעלל בעצמך עוד קצת. למה לא בעצם. בסוף (אחרי להערכתי 10 האזנות) אתה עלול להפוך לפסיכופט עם תעודות. ייתכן שתשאר זמנית נורמלי, אבל בסופו של דבר הטראומה תהיה חזקה ממך, והרצון לנוייז עסיסי ייתפשט בספריית הדיסקים שלך כמו סרטן, משמיד כל חלקה טובה, חותם על כל עצומה נגד פיל קולינס.
עוד אלבומים שייגרמו לך לאהוב את הקפטן יחסית בקלות-
The Spotlight kid/Clear spot- 1972 : שני אלבומים שיצאו באותה השנה ונמכרים כיום על דיסק אחד. הם גם דומים בסגנון. הסגנון הוא שפוי יחסית עם רק שאריות קטנות של trout, ומאוד בלוזי, אבל הפעם פחות בלוזי של הדלתא שהיה ב safe as milk (לייתר דיוק ביפהארט הושפע רבות וישירות מהשיקאגו בלוז- האלווין וולף, ומאדי ווטרס בראשם), ויותר הבלוז הלבן של הסבנטיז, סטייל הסטונס וזפלין. וכיוון שהבלוז של הסבנטיז לעד יהיה פחות טוב מהבלוז של הסיקסטיז (שהיה תמיד מעורבב גם עם soul מהסיקסטיז), זה אומר שגם האלבומים האלה פחות טובים מ safe as milk, אבל עדיין פצצתיים בדרכם שלהם, עם כמה
מהשירים הכי טובים של הקפטן ללא ספק.
Shiny Beast- 1978 : אלבום שלדעתי הוא מאסטרפיס לחלוטין, בעיקר כי הכי הרבה נשמת קפטן נכנסה לתוכו. ב trout הקפטן היה מהמם אותנו עם קטעי שירה ביזאריים שקשה לאפיין אותם כרציניים. חידתיים בהחלט. לדעתי גם סאטיריים. אבל פה זה לא המצב. הקפטן התבגר, פגעי הזמן נראים במפרשיו. ייתכן שכבר הרגיש את הסוף, אחרי שני אלבומים כושלים ובינוניים ביותר, ועוד פרוייקט אחד שלא זכה לראות אור, ממנו הורכב חלקית האלבום הזה, וגם זה שבא אחריו. כתוצאה מכך, הוא מאחד יחדיו פעם נוספת את כל תחנות העבר- האונגרד האינסטרומנטלי, הבלוז, הסול, הג'אז , אבל דואג הפעם שכל תו יידמם. יש גם בדיחות הדעת כמובן, אבל עדיין - האווירה הסגרירית היא
ייחודית לאלבום הזה.
תהנה
