כמה תגובות על מה שנכתב (לפסיכו!)
הייתי רחוק מהמחשב כמה ימים, והעץ גדל מאד, כך שאני לא אגיב לכל מי שאמר פה משהו מעניין ישירות, אלא אגע בכמה נקודות. בנוגע להתייחסות של "אנשים" לקפואירה כאל ריקוד בלבד. אף אחד שמתעסק באומנויות לחימה לא יגיד דבר כזה על קפואירה. כמו שאף אמן לחימה לא יגיד על קאטות של טאי צ´י שהם ריקוד. כי אמן לחימה מקשר תנועות ישירות לאפליקציות. כך שגם אם לא רואים את כל הרבדים, בד"כ מבחינים אם יש או אין רבדים לתנועות. וקפואירה היא בטח שלא "רק ריקוד". אבל, היא לא שיטה מלאה כפי שהיא מתורגלת בארץ. לא מלאה = אין בא: בריאות. פילוסופיה. ויכולות הלחימה הם נושא לדיון. כל מה שאמרתי פה לא סותר ש: יש מורים טובים לקפואירה. (שותנים השראה לדרך חיים) יש מה ללמוד שם. (ואפשר להפוך להיות לוחם אפקטיבי) יש אנשים שיפיקו מקפואירה המון! ואי אפשר לזלזל בזה. אסור לזלזל בזה. הלאה, אני מתפלא שבן טל שחר לא התחיל להגיב לעץ הזה. אני מתפלא, מכיוון שפה יש המון מקום לגישה שהוא מציג (לפי הבנתי). (כמו כן, שילוב של דברים משיחה מרתקת שהיתה לי עם דוד כפרי) הגישה שאני מדבר עליה היא שיש "אומנויות לחימה" ויש "אמני לחימה". זה שיש לך מישהו שהוא לוחם מדהים, לא הופך אותו למישהו שיכול להעביר את זה הלאה. ברור לי שאפשר לתרגל את המסגרת של קפואירה בצורה איטית ומישחקית מורכבת. ואני בטוח שישנם "מאסטרים" שעושים את זה ככה. וכך, דואגים לפתח את עצמם לרמות שהם דמיוניות מבחינתי. אבל אני לא ראיתי כאלה בארץ. בארץ מתרגלים קפואירה בצורה מאד לא בריאה. (לפי דעתי וזו גם דעתם של אחרים שהתבטאו פה) בנוגע לשאר הדברים שאפשר להגיד בנוגע לקפואירה - אני לא מוכן להגיב על כמה כדי או לא השימוש בבעיטות גבוהות. זה בגלל, שמשום מה, כל ה"קליברים" של הפורום הזה, לא התייחסו בכלל לעץ הזה. שמתם לב? כל מי שיש לו וותק מכובד ומראה נוכחות בפורום לא טרח להניח שום תגובה על מה שנאמר פה. היחיד שדיבר היה דוד שרק שאל וביקש לשמוע עוד. בשורה התחתונה, זה מאד כיף - כל עוד אפשר לעשות את זה. זה לא מפותח בארץ מבחינת איכות (וותק של אנשים), אם כי הכמות (של אנשים) מהממת. זה לא בריא! למה המילה הזאת חומקת פה לאנשים מתחת לאוזניים? אז כתשובה אני רק אספר על עצמי: אני למדתי אצל דניאל סלע 3 שנים והגעתי לחגורה ירוקה צהובה (המקבילה לחגורה כתומה/ירוקה). אחרי שנה וחצי בערך התחלתי ללמוד נינג´יטסו (או בודו טאי ג´יטסו, כפי שזה מכונה היום). המורה שלי אמר לי שקפואירה מזיק לי, והפרקים שלי יפגעו. לא הקשבתי לו. הפסקתי קפואירה אחרי שהגעתי למצב שבו פרקי הידיים שלי כאבו בלי הפסקה. והיו ימים שקמתי מהמיטה, ולא יכולתי ללכת. אם לא ברור עדיין למישהו - כאב לי!!! אז הגעתי למסקנה שאני חייב להפסיק. והפסקתי. למה לא הפסקתי לפני זה? זה נתן לי חבר´ה שבערך חיבבו אותי. זה נתן לי תחושה מדהימה (אנדרופינים והשגיות). והרגשתי עשייה במיטבה. אז מה, זה הרס לי את הפרקים והבירכיים עד היום. זה אולי היה שווה את זה, כי אני לא יכול לשנות את זה. זהו, שפכתי. ונקודה אחרונה, אין מדיטציה בקפואירה! יש כיף. ויש קושי ואתגר.אין מדיטציה! חזרתי, הדוב הלבן.