קפה
השיחה שלנו מתנהלת בעצלתיים, הוא בעבודה ואני בעבודה ולשנינו אין זמן לנהל שיחה רצופה,
כשאנחנו מסיימים את היום, הוא בביתו ואני בביתי, אני לא מצליחה להתנתק מתוכן השיחה שניהלנו.
אחרי מקלחת חמה, אני מורחת קרם גוף, לובשת פיג'מה ונכנסת למיטה עם ספר,
אני קוראת חצי דף ורואה מולי אותו יחד עם האותיות הכתובות בספר,
מנסה לגרש את המחשבות ומתחילה שוב לקרוא את הדף,
אחרי כמה נסיונות כאלה, אני מניחה את הספר בצד ומדליקה טלויזיה,
יש סרט מתח והמוסיקה בהתאם, אני מזפזפת קצת ומכבה.
כל הלילה היו לי חלומות אירוטיים עליו ועל מה שהוא יעשה לי, קמתי בבוקר עצבנית עליו ששתל לי במח סצינות כאלה,
"חשבתי עליך כל הלילה" אני כותבת לו אחרי מקלחת וקפה ראשון של בוקר,
זה מחייך את המניאק "וטוב שכך" הוא כותב לי ומצרף סמיילי שובב.
אנחנו מפטפטים קצת וכשאני מנסה להבין מתי נפגש לקפה, הוא יורה לעברי בשקט "יש תנאים לקפה",
אני תוהה מתי זה התבשל אצלו "אוקיי, דבר. מה התנאים?"
"את מוצצת לי ורק אחר כך שותים קפה" הוא אומר בקול יציב ושקט,
ואני צוחקת, מתפוצצת מצחוק.
אנחנו מדברים על מיליון דברים אחרים, ויש לו סבלנות של בדואי, הוא לא מדבר איתי יותר על זה,
הוא יודע שאני מגורה ושהראש שלי לא מפסיק לחשוב, אבל לא אומר יותר מילה על התנאים שלו.
במשך היום השיחות שלנו נקטעות, הוא עסוק וגם אני.
רק למחרת אני שולחת לו הודעה "ואיך זה בדיוק יתבצע? ואיפה?"
הוא צוחק "מה, לא ידעתי שצריך מקום מיוחד למציצות. את מתחת לשולחן מוצצת לי, אני גומר,
את מתיישבת מולי או לידי ואני מזמין לנו קפה".
לא עניתי.
זה הטריף אותי, אבל לא עניתי.
הרגשתי עצבנית ומגורה גם יחד, אם הוא היה עומד לידי הייתי מעיפה לו סטירה,
אבל הוא רחוק ואני לא רוצה לחשוב על התגובה שלו לסטירה שלי, אז אני מסתפקת בקללות ברצף. בקול רם.
השיחה שלנו מתנהלת בעצלתיים, הוא בעבודה ואני בעבודה ולשנינו אין זמן לנהל שיחה רצופה,
כשאנחנו מסיימים את היום, הוא בביתו ואני בביתי, אני לא מצליחה להתנתק מתוכן השיחה שניהלנו.
אחרי מקלחת חמה, אני מורחת קרם גוף, לובשת פיג'מה ונכנסת למיטה עם ספר,
אני קוראת חצי דף ורואה מולי אותו יחד עם האותיות הכתובות בספר,
מנסה לגרש את המחשבות ומתחילה שוב לקרוא את הדף,
אחרי כמה נסיונות כאלה, אני מניחה את הספר בצד ומדליקה טלויזיה,
יש סרט מתח והמוסיקה בהתאם, אני מזפזפת קצת ומכבה.
כל הלילה היו לי חלומות אירוטיים עליו ועל מה שהוא יעשה לי, קמתי בבוקר עצבנית עליו ששתל לי במח סצינות כאלה,
"חשבתי עליך כל הלילה" אני כותבת לו אחרי מקלחת וקפה ראשון של בוקר,
זה מחייך את המניאק "וטוב שכך" הוא כותב לי ומצרף סמיילי שובב.
אנחנו מפטפטים קצת וכשאני מנסה להבין מתי נפגש לקפה, הוא יורה לעברי בשקט "יש תנאים לקפה",
אני תוהה מתי זה התבשל אצלו "אוקיי, דבר. מה התנאים?"
"את מוצצת לי ורק אחר כך שותים קפה" הוא אומר בקול יציב ושקט,
ואני צוחקת, מתפוצצת מצחוק.
אנחנו מדברים על מיליון דברים אחרים, ויש לו סבלנות של בדואי, הוא לא מדבר איתי יותר על זה,
הוא יודע שאני מגורה ושהראש שלי לא מפסיק לחשוב, אבל לא אומר יותר מילה על התנאים שלו.
במשך היום השיחות שלנו נקטעות, הוא עסוק וגם אני.
רק למחרת אני שולחת לו הודעה "ואיך זה בדיוק יתבצע? ואיפה?"
הוא צוחק "מה, לא ידעתי שצריך מקום מיוחד למציצות. את מתחת לשולחן מוצצת לי, אני גומר,
את מתיישבת מולי או לידי ואני מזמין לנו קפה".
לא עניתי.
זה הטריף אותי, אבל לא עניתי.
הרגשתי עצבנית ומגורה גם יחד, אם הוא היה עומד לידי הייתי מעיפה לו סטירה,
אבל הוא רחוק ואני לא רוצה לחשוב על התגובה שלו לסטירה שלי, אז אני מסתפקת בקללות ברצף. בקול רם.
