"קפה!"
קבעת יותר מאשר הצעת או שאלת. קמת מהמיטה, משכת את המגבת שהייתה מונחת על גב הכיסא, ועטפת בה את גופך. "כן, קפה." הידהדתי אחרייך, מסכים עם הקביעה שלך. קמתי גם אני מהמיטה. מבטי נח לרגע על המגבת השנייה שהייתה זרוקה על הריצפה, למרגלות הכיסא, ובמשך שבריר שנייה היססתי. רק עכשיו אני יכול לשחזר בפירוט את שלל התחושות והמחשבות שרצו במוחי באותו שבריר שנייה. התחושה העיקרית הייתה של מחאה ופליאה, אפילו קצת של אכזבה. הרי אני מכיר ויודע אותך – מבפנים ומבחוץ. מכיר כל קפל וקמט, "כל ריס וציפורן". אני יודע אותך. יודע כל פיסה מגופך. ויותר מזה, אני מכיר ויודע גם כל קפל וקמט במקומות הכי עמוקים ואפלים בנפשך; אז מה פתאום את מתכסה מפניי?! רק לפני רגע היינו שרויים בעיצומו של "מעשה אהבה" סוער וחסר עקבות. חשופים ופתוחים אחד כלפי השנייה, עד לתהומות הכי עמוקים, הכי אפלים, "עד לעצם". ופתאום החציצה הזו ביננו בדמות של פיסת בד לבנה. באופן אינסטינקטיבי ממש, היד שלי נשלחה אל המגבת המוטלת על הריצפה, ועלה בי הצורך להתכסות גם. כמו אדם שנגס מהתפוח, הרגשתי פתאום עירום וחשוף באופן בלתי נסבל, ומייד התמרמרתי כנגד התחושה הזו. "כן. קפה" מילמלתי שוב, עזבתי את המגבת במקומה וניגשתי אלייך, טורחת עם הגב אליי עם הכוסות וצינצנות הקפה והסוכר על השיש. נצמדתי אלייך מאחור, נישקתי לעורפך ובתנועה חדה משכתי ממך את המגבת. פלטת צווחה קטנה של הפתעה והסתובבת אליי. חיוך של מבוכה ושל תוכחה על שפתייך ומבט מופתע ובוער בעינייך. "אין לך מה להסתיר ממני!" לחשתי לתוך אוזנך, מבט בוער בעיניי נעוץ במבטך. נישקת אותי על שפתיי והסתובבת חזרה אל הכוסות והקומקום המבעבע, מצמידה את הישבן שלך אל חלציי המתעוררים מחדש. "תיזהר, זה חם" אמרת כשלקחת בידייך את השתי הכוסות. התיישבתי על הכיסא לייד השולחן הקטן נועץ מבטים עורגים, חצופים בגופך, בשדייך, בערוותך בזמן שנשאת את הכוסות ובזמן שפישפת בארנק שלך אחר סיגריות ומצית. אין לך מה להסתיר ממני!.
קבעת יותר מאשר הצעת או שאלת. קמת מהמיטה, משכת את המגבת שהייתה מונחת על גב הכיסא, ועטפת בה את גופך. "כן, קפה." הידהדתי אחרייך, מסכים עם הקביעה שלך. קמתי גם אני מהמיטה. מבטי נח לרגע על המגבת השנייה שהייתה זרוקה על הריצפה, למרגלות הכיסא, ובמשך שבריר שנייה היססתי. רק עכשיו אני יכול לשחזר בפירוט את שלל התחושות והמחשבות שרצו במוחי באותו שבריר שנייה. התחושה העיקרית הייתה של מחאה ופליאה, אפילו קצת של אכזבה. הרי אני מכיר ויודע אותך – מבפנים ומבחוץ. מכיר כל קפל וקמט, "כל ריס וציפורן". אני יודע אותך. יודע כל פיסה מגופך. ויותר מזה, אני מכיר ויודע גם כל קפל וקמט במקומות הכי עמוקים ואפלים בנפשך; אז מה פתאום את מתכסה מפניי?! רק לפני רגע היינו שרויים בעיצומו של "מעשה אהבה" סוער וחסר עקבות. חשופים ופתוחים אחד כלפי השנייה, עד לתהומות הכי עמוקים, הכי אפלים, "עד לעצם". ופתאום החציצה הזו ביננו בדמות של פיסת בד לבנה. באופן אינסטינקטיבי ממש, היד שלי נשלחה אל המגבת המוטלת על הריצפה, ועלה בי הצורך להתכסות גם. כמו אדם שנגס מהתפוח, הרגשתי פתאום עירום וחשוף באופן בלתי נסבל, ומייד התמרמרתי כנגד התחושה הזו. "כן. קפה" מילמלתי שוב, עזבתי את המגבת במקומה וניגשתי אלייך, טורחת עם הגב אליי עם הכוסות וצינצנות הקפה והסוכר על השיש. נצמדתי אלייך מאחור, נישקתי לעורפך ובתנועה חדה משכתי ממך את המגבת. פלטת צווחה קטנה של הפתעה והסתובבת אליי. חיוך של מבוכה ושל תוכחה על שפתייך ומבט מופתע ובוער בעינייך. "אין לך מה להסתיר ממני!" לחשתי לתוך אוזנך, מבט בוער בעיניי נעוץ במבטך. נישקת אותי על שפתיי והסתובבת חזרה אל הכוסות והקומקום המבעבע, מצמידה את הישבן שלך אל חלציי המתעוררים מחדש. "תיזהר, זה חם" אמרת כשלקחת בידייך את השתי הכוסות. התיישבתי על הכיסא לייד השולחן הקטן נועץ מבטים עורגים, חצופים בגופך, בשדייך, בערוותך בזמן שנשאת את הכוסות ובזמן שפישפת בארנק שלך אחר סיגריות ומצית. אין לך מה להסתיר ממני!.
