קפה נואר
רק מצמצנו, ויום הנישואים ה15 הגיע. איך שהזמן רץ.
זו כבר השנה השניה שאנחנו מפצלים את ה"חגיגות" לבקשת הצאצא בן השמונה. יוצאים פעם אחת בלעדיו (יום שישי, סבתא לקחה אותו בצהרים והחזירה למחרת. נדגמו שנ"צ, אורנה ואלה והסופרמן החדש.), ופעם אחת איתו, ביום עצמו, בקפה נואר.
פעם נורא אהבנו את קפה נואר. אבל חגגנו שם יום הולדת מבאס נורא לפני כמה שנים. ממש לא באשמתם. האוכל היה מדויק והשרות נהדר כמו תמיד, רק שהמשפחה המורחבת התנהגה נורא. אז יצא שלא חזרנו משהו כמו חמש שנים.
אז כשהגיע הערב ביום שני התקשטנו במיטב מחלצותינו (הצאצא לא אשם שהוא צעיר מדי בשביל כתית) ופסענו בואכה השדרה אל קפה נואר. וכשאני אומרת ערב אני מתכוונת שהשולחן הוזמן לשש וחצי, מטעמי שעת השינה של הצעיר בחבורה. הגענו מחוממים ומזיעים. שש וחצי בעונה הזו זה עדיין צהריים.
המלצר הנחמוד הושיב אותנו ומיד מזג לנו שלוש כוסות מים, כשהוא נשאר לידנו למלא אותן שוב ושוב.
המזגן פעל בנעימות, המוזיקה ליחששה בג'ז נעים, והצאצא ואביו התווכחו אם זו אלה פיצג'רלד. זו היתה כל כך במובהק בילי הולידי שהם ננזפו.
הצאצא בחן בעניין את התפריט. בפעם האחרונה שהוא היה בקפה נואר הוא התעניין בעיקר בבופה של אמא.
מונחים הוסברו, נשבענו לו שאנחנו לא עובדים עליו בעניין של הקרפצ'יו, והוחלט שאבא ואמא יתחלקו בטרין כבדי עוף ביין פורט (42), ובלחם עם חמאה (14), והצאצא יאכל לכולם מהצלחות וינסה לא למלא יותר מדי את הבטן הקטנה לפני שיגיע האוכל. אמא הרהרה בעצב בריזוטו מהספיישלים של היום, אבל היה חם מדי. המלצר הציע יין בכוס או בבקבוק, וממש נעצב אל ליבו הקט כשאמרנו שחם מדי בשביל אלכוהול. יש חיסרון מסויים בלאכול כל כך מוקדם בקיץ.
המנות הגיעו בזריזות. אבא ואמא התענגו כל כך על הפטה (שהגיע עם סלט קטן ואגס מבושל ביין אדום, וטוסטון. אחד. WTF קפה נואר?) עד שהצאצא החליט לטעום גם.
כשהוא היה קטן (טוב, יותר קטן) הוא כל כך אהב פטה כבד שנאלצנו להגביל את הכמויות מטעמי בריאות.
עבר לו, מסתבר.
הבעת הזעזוע על פניו הזכירה את הסצינה הנהדרת מ"ביג" שבה טום הנקס טועם לראשונה קוויאר. לשמחתנו הצאצא הרבה יותר מחונך ולא יעלה על דעתו לירוק אוכל, אבל היה ברור שהוא רוצה. הוא ניחם את עצמו במיץ תפוזים סחוט טרי באמת ובטוסט של הפטה.
למנה עיקרית הוזמנו: שניצל עוף אחד עם צ'יפס (64) לצאצא, שניצל עוף עם פירה לאמא ושניצל עגל עם פירה (79) לאבא.
היה בדיוק כמו שזכרנו, וזה נהדר.
אין הרבה מסעדות בעירנו הקטנטונת וצרובת השמש שאפשר לחזור אליהן אחרי שש-שבע שנים ושיהיה טוב באותה מידה.
שפשוט עושות משהו כמו שצריך לאורך זמן.
וקפה נואר שומרת על יציבות. אולי זו אווירת הביסטרו הצרפתי הנעים שמגינה עליהם משטויות. מי יודע.
הצאצא טעם מהפירה והלאים חלק ממנו, ועם זאת הצליח להשתלט ביעילות על תכולת הצלחת שלו. לאיפה נכנס כל האוכל הזה? ולמה הוא לא אוכל ככה כשסבתא שלו מסתכלת?
ולאן עפים הברווזים כשהאגם קפוא? (לפלורידה)
באמת שרצינו קינוח. אבל יותר מזה רצינו לרבוץ על הספה עם החתול ולשחק טורניר של לגו סטאר וורז במחשב. אז נזכרנו שהיה מבצע על בן אנד ג'ריז במכולת, והלכנו הביתה לבדוק את תכולת הפריזר. ככה זה כשמגיעים לגילנו. מתעייפים בקלות.
החשבון יצא בסביבות ה300 שקל, כולל די הרבה שתיה לא כולל טיפ. בהחלט נחזור גם סתם בימי חול.
רק מצמצנו, ויום הנישואים ה15 הגיע. איך שהזמן רץ.
זו כבר השנה השניה שאנחנו מפצלים את ה"חגיגות" לבקשת הצאצא בן השמונה. יוצאים פעם אחת בלעדיו (יום שישי, סבתא לקחה אותו בצהרים והחזירה למחרת. נדגמו שנ"צ, אורנה ואלה והסופרמן החדש.), ופעם אחת איתו, ביום עצמו, בקפה נואר.
פעם נורא אהבנו את קפה נואר. אבל חגגנו שם יום הולדת מבאס נורא לפני כמה שנים. ממש לא באשמתם. האוכל היה מדויק והשרות נהדר כמו תמיד, רק שהמשפחה המורחבת התנהגה נורא. אז יצא שלא חזרנו משהו כמו חמש שנים.
אז כשהגיע הערב ביום שני התקשטנו במיטב מחלצותינו (הצאצא לא אשם שהוא צעיר מדי בשביל כתית) ופסענו בואכה השדרה אל קפה נואר. וכשאני אומרת ערב אני מתכוונת שהשולחן הוזמן לשש וחצי, מטעמי שעת השינה של הצעיר בחבורה. הגענו מחוממים ומזיעים. שש וחצי בעונה הזו זה עדיין צהריים.
המלצר הנחמוד הושיב אותנו ומיד מזג לנו שלוש כוסות מים, כשהוא נשאר לידנו למלא אותן שוב ושוב.
המזגן פעל בנעימות, המוזיקה ליחששה בג'ז נעים, והצאצא ואביו התווכחו אם זו אלה פיצג'רלד. זו היתה כל כך במובהק בילי הולידי שהם ננזפו.
הצאצא בחן בעניין את התפריט. בפעם האחרונה שהוא היה בקפה נואר הוא התעניין בעיקר בבופה של אמא.
מונחים הוסברו, נשבענו לו שאנחנו לא עובדים עליו בעניין של הקרפצ'יו, והוחלט שאבא ואמא יתחלקו בטרין כבדי עוף ביין פורט (42), ובלחם עם חמאה (14), והצאצא יאכל לכולם מהצלחות וינסה לא למלא יותר מדי את הבטן הקטנה לפני שיגיע האוכל. אמא הרהרה בעצב בריזוטו מהספיישלים של היום, אבל היה חם מדי. המלצר הציע יין בכוס או בבקבוק, וממש נעצב אל ליבו הקט כשאמרנו שחם מדי בשביל אלכוהול. יש חיסרון מסויים בלאכול כל כך מוקדם בקיץ.
המנות הגיעו בזריזות. אבא ואמא התענגו כל כך על הפטה (שהגיע עם סלט קטן ואגס מבושל ביין אדום, וטוסטון. אחד. WTF קפה נואר?) עד שהצאצא החליט לטעום גם.
כשהוא היה קטן (טוב, יותר קטן) הוא כל כך אהב פטה כבד שנאלצנו להגביל את הכמויות מטעמי בריאות.
עבר לו, מסתבר.
הבעת הזעזוע על פניו הזכירה את הסצינה הנהדרת מ"ביג" שבה טום הנקס טועם לראשונה קוויאר. לשמחתנו הצאצא הרבה יותר מחונך ולא יעלה על דעתו לירוק אוכל, אבל היה ברור שהוא רוצה. הוא ניחם את עצמו במיץ תפוזים סחוט טרי באמת ובטוסט של הפטה.
למנה עיקרית הוזמנו: שניצל עוף אחד עם צ'יפס (64) לצאצא, שניצל עוף עם פירה לאמא ושניצל עגל עם פירה (79) לאבא.
היה בדיוק כמו שזכרנו, וזה נהדר.
אין הרבה מסעדות בעירנו הקטנטונת וצרובת השמש שאפשר לחזור אליהן אחרי שש-שבע שנים ושיהיה טוב באותה מידה.
שפשוט עושות משהו כמו שצריך לאורך זמן.
וקפה נואר שומרת על יציבות. אולי זו אווירת הביסטרו הצרפתי הנעים שמגינה עליהם משטויות. מי יודע.
הצאצא טעם מהפירה והלאים חלק ממנו, ועם זאת הצליח להשתלט ביעילות על תכולת הצלחת שלו. לאיפה נכנס כל האוכל הזה? ולמה הוא לא אוכל ככה כשסבתא שלו מסתכלת?
ולאן עפים הברווזים כשהאגם קפוא? (לפלורידה)
באמת שרצינו קינוח. אבל יותר מזה רצינו לרבוץ על הספה עם החתול ולשחק טורניר של לגו סטאר וורז במחשב. אז נזכרנו שהיה מבצע על בן אנד ג'ריז במכולת, והלכנו הביתה לבדוק את תכולת הפריזר. ככה זה כשמגיעים לגילנו. מתעייפים בקלות.
החשבון יצא בסביבות ה300 שקל, כולל די הרבה שתיה לא כולל טיפ. בהחלט נחזור גם סתם בימי חול.
