קפה וסיגריות.
זה כבר כמה חדשים לא נפגשנו. הקול מעברו השני של הקו הרעיד מעלי את האבק ופרט על מיטרים חלודים. ריח מין ישן עולה בנחירי וההכרה שלי מוגה. "יש לך משהו מיוחד בראש שחשבת עליו, ואתה רוצה שאני אלבש?" זה לא מה שישביע את רעבוני אבל "כשתבואי לשכב איתי תלבשי שמלה שחורה." קבענו בעשר וחצי אצל ננוצ'קה. נכנסתי לאוטו והיונים המו בקול גדול מגרונו של אריק לביא שבמקצב הקליפסו של קוטפי הקפה הביא אותי שלו ורגוע אל היעד כמה דקות לפני הזמן. החנתי ברחוב הסמוך ופסעתי לכיון ננוצ'קה. מעבר לכביש התגודדו עשרות בני נוער עטורים בהורמונים למכביר, וילדה שנראית כמו לסבית שמעדיפה בחורים, ולידה גבר גבר שנראה כמו הומו שמעדיף בחורות. ג'ורג' בודק אותי בכניסה ובמבטא רוסי מעושן מאשר לי להכנס. התישבתי ליד השולחן השמור לנו ושלפתי סיגריה. כעבור שתי שאיפות סטייל קזבלנקה קלטתי את שירה מבעד לחלון. לפי המהירות שהיא הגיעה אל השולחן נראה שג'ורג' לא היה מבחין גם בחבורת רעולי פנים אילו נכנסו אחריה. כבר מהמסדרון בהקו שיניה לאור עורה השחום עטוף בשמלה שחורה, מאוירת בתותים ומגבעת שחורה מקושטת בתותים. כמו במתקן לונה פארק משוכלל, מחוג קפץ למעלה. "נראה שחוק השימור בטבע עובד שעות נוספות" אמרתי. "אני מזדקן ומתכער, ואת נעשית צעירה ויפה. סליחה, מדהימה . " "אתה לא מבזבז זמן אה? מתחנף מהשניה הראשונה" שלחה לי עקיצה וקרבה שפתיה לנשיקה. ריח משכר עם אדי ויאגרה נדף ממנה. זה ההסבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו עם ראש החץ שחישב לבקוע את מכנסי. הורדנו לקירבנו את מיטב המנות של המטבח הגרוזיני, לפחות אם להאמין למלצרית. להקל על המצפון הוספנו שני בקבוקי יין שירז. היא דיברה אלי וצחקה ולי אין שמץ של מושג על מה. ישבתי מולה כל הערב, מהנהן ומהמהם, ולעתים מוסיף צחקוק, והעינים יוצאות למשימה של זיון אופטי לאורך גופה. הריסים מלטפים את השער השחור והלשון גולשת במורד האוזן לצוואר. השדיים הקטנים עם הפטמות הזקורות נבלעים חיש במעמקי גרוני שצמא לטיפת חלב, או מה שרק אפשר לדלות מגופה. המלצרית שוב הופיעה והציעה קינוח. "אולי יש לך להביא לנו קצפת, והחזיקי סלסלת תותים, ותמכרי לי תותים?" לחשתי . דבריי נפלו על אוזניים קשובות. הדלקתי עוד סיגריה ועוד בטרם שרפתי את אצבעותי, הגיעו שתי קערות לשולחן. טבלתי תות בקצפת והושטתי אל פיה. "תגידי בקול דק ומתוק, תותים, תותים. מי רוצה תותים?" שפתיה הבשרניות נפשקו כאילו מעצמן ולשון ורדרדה השתרבבה החוצה. קצה הלשון כאילו גנבה את מעטה הקצפת שנבלעה בתוך פיה, ושוב מייד נבלעה הלשון עמוק בתוך הקצפת והתות כאילו נתקע בין שפתיה. "אל תלבשי כלום מתחת לשמלה" אמרה המציאות לפנטזיה, בעת שיצאנו לכיוון הרכב. היד גלשה במורד הגב בעת שהיא שילבה את ידה בידי, ספק לתמיכה, ללא ספק לזיקפה. כעבור עשר דקות הגענו אל ביתה. "לילה טוב" אמרה בעת שהדביקה לי נשיקה והותירה אותי פעור פה. "את צוחקת נכון? את לא רצינית שירה..." יבבתי כמו שועל. "בחייאת... אתה הרי נשוי" טרקה לי בפרצוף, "מילא ארוחת ערב ..." "מה זה עכשיו את בקטע של שבועות ועשרת הדברות? לא תנאף?" "לילה טוב, היה נורא כיף לראות אותך שוב. וחג שמח כמובן" אמרה ופנתה אל הבנין. הבטתי בה מאחור, מצלם בעיני את הגוף הנפלא הזה שאליו פיללתי כל הערב. רק לאבד עצמי באוקיינוס הזה שבין רגליה, לטעום ולטבוע בן שפתיה, ואין דיין ואין מציל.
זה כבר כמה חדשים לא נפגשנו. הקול מעברו השני של הקו הרעיד מעלי את האבק ופרט על מיטרים חלודים. ריח מין ישן עולה בנחירי וההכרה שלי מוגה. "יש לך משהו מיוחד בראש שחשבת עליו, ואתה רוצה שאני אלבש?" זה לא מה שישביע את רעבוני אבל "כשתבואי לשכב איתי תלבשי שמלה שחורה." קבענו בעשר וחצי אצל ננוצ'קה. נכנסתי לאוטו והיונים המו בקול גדול מגרונו של אריק לביא שבמקצב הקליפסו של קוטפי הקפה הביא אותי שלו ורגוע אל היעד כמה דקות לפני הזמן. החנתי ברחוב הסמוך ופסעתי לכיון ננוצ'קה. מעבר לכביש התגודדו עשרות בני נוער עטורים בהורמונים למכביר, וילדה שנראית כמו לסבית שמעדיפה בחורים, ולידה גבר גבר שנראה כמו הומו שמעדיף בחורות. ג'ורג' בודק אותי בכניסה ובמבטא רוסי מעושן מאשר לי להכנס. התישבתי ליד השולחן השמור לנו ושלפתי סיגריה. כעבור שתי שאיפות סטייל קזבלנקה קלטתי את שירה מבעד לחלון. לפי המהירות שהיא הגיעה אל השולחן נראה שג'ורג' לא היה מבחין גם בחבורת רעולי פנים אילו נכנסו אחריה. כבר מהמסדרון בהקו שיניה לאור עורה השחום עטוף בשמלה שחורה, מאוירת בתותים ומגבעת שחורה מקושטת בתותים. כמו במתקן לונה פארק משוכלל, מחוג קפץ למעלה. "נראה שחוק השימור בטבע עובד שעות נוספות" אמרתי. "אני מזדקן ומתכער, ואת נעשית צעירה ויפה. סליחה, מדהימה . " "אתה לא מבזבז זמן אה? מתחנף מהשניה הראשונה" שלחה לי עקיצה וקרבה שפתיה לנשיקה. ריח משכר עם אדי ויאגרה נדף ממנה. זה ההסבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו עם ראש החץ שחישב לבקוע את מכנסי. הורדנו לקירבנו את מיטב המנות של המטבח הגרוזיני, לפחות אם להאמין למלצרית. להקל על המצפון הוספנו שני בקבוקי יין שירז. היא דיברה אלי וצחקה ולי אין שמץ של מושג על מה. ישבתי מולה כל הערב, מהנהן ומהמהם, ולעתים מוסיף צחקוק, והעינים יוצאות למשימה של זיון אופטי לאורך גופה. הריסים מלטפים את השער השחור והלשון גולשת במורד האוזן לצוואר. השדיים הקטנים עם הפטמות הזקורות נבלעים חיש במעמקי גרוני שצמא לטיפת חלב, או מה שרק אפשר לדלות מגופה. המלצרית שוב הופיעה והציעה קינוח. "אולי יש לך להביא לנו קצפת, והחזיקי סלסלת תותים, ותמכרי לי תותים?" לחשתי . דבריי נפלו על אוזניים קשובות. הדלקתי עוד סיגריה ועוד בטרם שרפתי את אצבעותי, הגיעו שתי קערות לשולחן. טבלתי תות בקצפת והושטתי אל פיה. "תגידי בקול דק ומתוק, תותים, תותים. מי רוצה תותים?" שפתיה הבשרניות נפשקו כאילו מעצמן ולשון ורדרדה השתרבבה החוצה. קצה הלשון כאילו גנבה את מעטה הקצפת שנבלעה בתוך פיה, ושוב מייד נבלעה הלשון עמוק בתוך הקצפת והתות כאילו נתקע בין שפתיה. "אל תלבשי כלום מתחת לשמלה" אמרה המציאות לפנטזיה, בעת שיצאנו לכיוון הרכב. היד גלשה במורד הגב בעת שהיא שילבה את ידה בידי, ספק לתמיכה, ללא ספק לזיקפה. כעבור עשר דקות הגענו אל ביתה. "לילה טוב" אמרה בעת שהדביקה לי נשיקה והותירה אותי פעור פה. "את צוחקת נכון? את לא רצינית שירה..." יבבתי כמו שועל. "בחייאת... אתה הרי נשוי" טרקה לי בפרצוף, "מילא ארוחת ערב ..." "מה זה עכשיו את בקטע של שבועות ועשרת הדברות? לא תנאף?" "לילה טוב, היה נורא כיף לראות אותך שוב. וחג שמח כמובן" אמרה ופנתה אל הבנין. הבטתי בה מאחור, מצלם בעיני את הגוף הנפלא הזה שאליו פיללתי כל הערב. רק לאבד עצמי באוקיינוס הזה שבין רגליה, לטעום ולטבוע בן שפתיה, ואין דיין ואין מציל.
