עשיתי על זה מחקר מעמיק בתואר השני שלי
מחקר שכלל ראיונות עם יותר מ100 בני נוער עשרות מורים אנשי חינוך שהתלוו למסעות ואנשי יד ושם. המסקנה חד משמעית הטיולים מיותרים את לימדו השואה וזכרון השואה יכולים הילדים לקבל באמצעות לקיחת חלק תוכניות של יד ושם (הצעירים שלקחו חלק בתוכניות יד ושם דווקא גלו יותר מודעות לשואה ויותר אמפטיה לניצולי שואה). הטיולים הללו מהווים הוצאה כספית גבה עבור הורים שאין להם (אבל עדיין לא נמצאים במקום שבו יכולים לזכות בסבסוד), מחזקים אי שוויון בין עשירים ועניים ועולים למשרד החינוך כסף רב (בשנת 2010 משרד החינוך דיווח י השקיע במסעות לפולין 210 מיליון ש"ח). והערך החינוכי שלהם כמו שציינתי מצומצם . החוויה המרכזית שכל התלמידים ציינו כחזקה ביותר במסע היה המפגש ע ניצול שואה , אז בשביל זה לנסוע עד פולין מספיק ללכת ברגל לבית של ניצול שואה ערירי ולשבת עימו לשוחח ולסייע לו . דרך אגב הדבר היחידי שהמסעות הללו יצרו בערך החינוכי וזה עלה ממש עכשיו במחקר הוא שהצעירים מגים עמדות ימניות קיצוניות יותר. (נסעו לאושוויץ ולמדו ההפך- מה פשר להרחיב כאן). דרך אגב בראיונות שלי עם אותם צעירים הם לא גילו ידע נרחב יותר מאשר צעירים שלא נסעו למסעות על השואה בכלל ושחזרו לא גילו גם עניין רב יותר (קריאה בספרות העוסקת בשואה , סרטים העוסקים בשואה). ודרך אגב מחקר שלי אינו יחיד מאז שנו ה90 נעש בארץ מעל 30 מחקרים כולם על ידי חוקרים מובילים בתחום החינוך והוראת השואה כולם אומרים דבר אד המסעות הללו מיותרים.
נ.ב בתחילת שנות ה90 נסעתי למסע כזה בתור תלמידה מצטיינת עם סבסוד מלא (מה לעשות אמרנו שלא לכל ההורים היה כסף למסע ובית הספר יכל לסבסד רק תלמיד אחד אני זכיתי , חמישה אחרים נשארו בבית) , יכולה להגיד לך במחנה אושוויץ החזה בי צמרמורת , אבל בערב באכסניה כבר כולם שכחו מזה (ותזכור שבשנות ה90 רק מעט תלמידי יא - יב יצאו למסע, זה לא היה פופלארי, ולכן רק התלמידים הטובים נסעו) ואני שמאז ומתמיד גיליתי עניין אפילו אובססיבי לשואה הבנתי שלא במסע נלמד על השואה לא במסע הילדים יבינו את גודל הזוועה רק דרך עבודה עם ניצולי שואה, דרך שמיעת הסיפורים שלהם . וזה הסיבה שהתנדבתי ביד ושם במשך תקופה לסייע לתעד את זיכרונותיהם של ניצולי השואה . זה הרבה יותר חזק מכל מסע והרבה יותר זול.