תיקון טעות צורמת, וקצת על קנדו.
הקנדו פותח כאומנות לחימה מסורתית הנשענת על ריו עתיקים. המינוח DO מתייחס (כמו בשיטות נוספות) לרעיון שהקנדו הוא דרך חיים, אולי גם בפועל למספר אנשים, אבל בעיקר ברמה הרעיונית של הקדשת עצמך לדרך מסוימת. המינוח DO אינו מתייחס לספורט, ובעוד שהקנדו מכיל אלמנטים ספורטיביים, הוא אינו ספורט גרידא, שכן הוא כולל באופן אינהרנטי את כלל הרעיונות, מושגים וערכים הכרוכים באומנות לחימה בכלל ובזו המהווה דרך חיים בפרט. שורשי הקנדו המודרני הם במאה ה-18, כאשר פותחו פריטי מיגון לאימונים (כפפות, מסיכה, מגן חזה) ופותחה השיניי, חרב הבמבוק. עד אז היו שתי בעיות עיקריות באימונים: או פציעות רבות, או עבודה עם קונטרול חזק מדי שמנע "כניסה" אמיתית בבן זוג. המיגון וחרב הבמבוק איפשרו לחזור ולהתרכז בלחימה ללא מעצורים. בסוף המאה ה-19, לאחר שמעמד הסמוראים הוצא מן החוק (והפך, בשם השלטון הקיסרי, למוקצה), נותר הקנדו חלק ממורשת עתיקה (ויעילה) שאפילו קיסרות מייג'י לא רצתה למחוק. הקנדו הוכרז כלימוד חובה (!) בכל בתי הספר, ולימים (במאה ה-20) הפך גם לאומנות העיקרית של משטרת יפן. כמובן שעם השנים, ועם הנחלתו של הקנדו לכלל הציבור (ביפן), הוכנסו הגבלות רבות על צורת האימון. כמעט כל מרכיבי הג'וג'וטסו בקנדו, קרי - הפלות, נעילות מפרקים, הוצאת חרב מיריב, הוצאו מסדר האימונים. בהתאם לביגוד המיגון נקבעו מטרות פגיעה ספציפיות (ראש, חזה ובטן, ידיים וצוואר) ואין לפגוע במטרות אחרות (כמו רגליים וכתפיים, שכן מהווים מטרות בנגינטה וג'ו-קנדו, בהתאמה). לגבי ההבדלים בין הקנדו ללחימה "אמיתית" בחרב. בגדול- אני חושב שההבדלים ברורים מעצם ההגבלות שציינתי. עצם הכניסה לפגיעה, נניח בראש, שונה. בקנדו אני מכה כדי לפגוע מספיק מהר וחזק כדי שהמכה תהיה ברורה וקולנית, אבל לא חזק על המידה, אין צורך לעדור לתוך ראש היריב. בלחימה בחרב אני אכנס לחיתוך, לא פגיעה. חיתוך פירושו שמכה טובה תעבור דרך הראש ולתוך הגוף. במידה רבה, התנועות המקוריות של הקנג'וטסו השתמרו בקנדו-קאטה. שם החיתוכים ארוכים יותר, יש עבודת גוף מגוונת וממש קצת נעילת בריחים. במידה רבה, עצם השוני מדגים את עצם השימוש של היפנים בתורת החרב. הקנדו מייצג את האומנות, את הערכים, המוטוריקה ועקרונות הלחימה, אבל לא את הלחימה בחרב בפועל, שהיא היא מה שהקיסרות רצתה "למחוק" מלכתחילה. מקווה שעניתי למה שכיוונת. איל.
