קנאה לחברים
אהלן, הסיפור שלי קצת מוזר. ואשמח לשמוע את כל הדעות שלכם. אני בן 25. בחור די נחמד. כל חיי היו תקופות מעטות שהייתי מוקף בהרבה חברים. בכל תקופה היה לי חבר אחד שהיה ממש ממש קרוב אלי וזהו. מאז שאני זוכר את עצמי- זה הציק לי שאין לי את החב'רה שלי. ואם היו לי- אז זה היה לתקופה קצובה. בהתחלה אנשים מתחברים אלי מהר מאוד (אני נראה די טוב, אינטלקטואל, חכם. חייכן וצוחק מלא). בשלב מסוים - אני מוצא את עצמי נקשר לאדם או שניים מבקבוצה הזו ושומר על קשר רק איתם. הבעיה שלי היא שאני קנאי לקשר הזה עם החבר האחד או שנים האלה. אני כנראה מחפש אוטופיה שלא קיימת. אני מאוד בקורתי כלפי עצמי וגם כלפי החברים שלי. כל מעדיה קטנה שלהם מדליקה לי נורה אדומה. בעבר נפגשתי כמה וכמה פעמים עם אנשים שחשבתי שהם חבריי הטובים. ופעול ראיתי הרבה ניצול. אני יודע שזה נשמע תמוה. אבל אני מחפש חבר שאפשר גם לשפוך אצלו את הלב. לדבר איתו על הכל. מה רע לי. מה עושה לי טוב. להתייעץ. אני לא מצפה שהשיחות תהיינה רק עלי. אבל אני רואה שאפילו בחבר-שניים שאני מוצא - אנשים בד"כ לא קשובים כשאתה מנסה לשתף אותם ברגשות שלך. מסיטים מבט. מתעסקים במשהו אחר. לא זוכרים שספרת להם משהו. לפני חצי שנה התחלתי לעבוד במקום עבודה חדש. מאוד נסיתי להתחבר לכולם. אבל הרגשתי שכל אחד שם סגור בתוך עצמו או סגור בחבורות של שני אנשים. אני לא בחור מופנם באופן קיצוני. אבל הרבה פעמים אני קנאי ל"לבד שלי". יכול להיות שאני תמיד טרוד במשיות היום יום ולא מרשה לעצמי לנוח יותר מדי. יציאה אחת בשבוע - יכולה להספיק לי לכל השבוע. התרגלתי לעובדה שחברים במקום העבודה אני לא אמצא. עד שהגיע בחור אחד חדש. שגם הרגיש לא טוב מבחינה חברתית. הוא פנה אלי. התחלנו לדבר. הצגתי לו את העבודה. ישבתי איתו לצהרים כל יום. נהינו חברים ממש טובים תוך כלום זמן (ככה זה קורה לי לאורך כל החיים- חברות ממש ממש טובה תוך זמן אפסי). הבחור שופע כריזמה. מוכשר מאוד. מצחיק. דפוס נוסף שחוזר אצלי זה סוג של הערצה לאנשים כאלה (ואני יכול להצביע על עוד לפחות 5 אנשים שהיו חברים ממש ממש טובים שלי והגעתי להעריץ אותם אולי הערצה אפילו לא בריאה. אני מרגיש שאני מחמיא לו יותר מדי. אני מרגיש שאני נהנה לדבר איתו. אבל שוב- אני פוחד שאני יוצר תלות לא בריאה. אנשים במשרד ראו שאנחנו חבירם טובים. ו"נדבקו" החיידק של ה"ביחד". לאט לאט התחלנו לצאת כל האנשים בעבודה לאכול יחד. לשבת להפסקות קפה. אני מרגיש שכולם שם תופסים ממנו מאוד. כאילו פתאום כולם גילו אותו. ואני בגלל שאני חבר שלו נהנה מה"גל". הבעיה שמפריעה לי שאני נורא מקנא. מקנא בו שהוא מצליח. שהרבה דברים באים לו בקלות ובצורה מושלמת. מקנא שהיחס שלנו לא סמטרי. אני שואל ומתעניין בו ממש והוא שומע בחצי אוזן מה שיש לי להגיד. אני מרעיף עליו שבחים והוא מקמט לפעמים מילים טובות אבל במידה. יש לו עשרות חברים טובים. הוא יוצא הרבה. נהנתן. ויותר מכל אני מקנא בזמן שהוא מקדיש לאנשים אחרים. הוא יוצא עם מישהי. אני שמח בשבילו. הבעיה שאם לא הוא- אין לי חברים אחרים. אין לי מי שיצא איתי לשתות בירה. לשחק סנוקר, לראות סרטים. אני חשבתי דרכו להכיר חבירם חדשים ואז להשתלב. אנשים בעבודה אצלי הם דו פרצופיים לדעתי. הם חברים בכאילו. אלופים בלרכל ולתת עיצות אחיטופל. לפני שבוע נתקענו בפקקים בדרך לאיזה פאב. אמרתי לו- זה ממש מבאס הפקק הזה. והוא אמר לי שהוא מעביר איתי בכיף זמן איכות באוטו. שטוב לו לשמוע ממני. בגלל שאני לא רגיל, ברגע שהוא היה מראה בי טיפת התעניינות. מציע לי לצאת איתו לשתות בירה. לראות סרט. מתקשר אלי בטלפון כל יום. שולח סמס שאחכה לו עם הקפה של הבוקר. פתאום הרגשתי שיש מישהו שרוה לבלות בחברתי. נהיתי תלותי בו. אני לא מכיר דרך אחרת בגילי להכיר חברים. אומנם יש חוגים וכו' אבל אני יושב 10-11 שעות בעבודה. ואם לא שם - אני לא יודע איפה אני אכיר חברים. כל שנה, כשמגיעה היום הולדת שלי אני חשוב על זה מחדש. האם תהיה שנה שאהיה מוקף בחברים אמיתייים ולא בשביל איזה אירוע חד פעמי. מה עושים? מנתקים איתו כל קשר? אני חושב שהוא מקדם אותי בהרבה מובנים. מצד שני אני מרגיש שהאני מעריץ אותו והוא רואה בי חבר אחד מעשרות שיש לו.
אהלן, הסיפור שלי קצת מוזר. ואשמח לשמוע את כל הדעות שלכם. אני בן 25. בחור די נחמד. כל חיי היו תקופות מעטות שהייתי מוקף בהרבה חברים. בכל תקופה היה לי חבר אחד שהיה ממש ממש קרוב אלי וזהו. מאז שאני זוכר את עצמי- זה הציק לי שאין לי את החב'רה שלי. ואם היו לי- אז זה היה לתקופה קצובה. בהתחלה אנשים מתחברים אלי מהר מאוד (אני נראה די טוב, אינטלקטואל, חכם. חייכן וצוחק מלא). בשלב מסוים - אני מוצא את עצמי נקשר לאדם או שניים מבקבוצה הזו ושומר על קשר רק איתם. הבעיה שלי היא שאני קנאי לקשר הזה עם החבר האחד או שנים האלה. אני כנראה מחפש אוטופיה שלא קיימת. אני מאוד בקורתי כלפי עצמי וגם כלפי החברים שלי. כל מעדיה קטנה שלהם מדליקה לי נורה אדומה. בעבר נפגשתי כמה וכמה פעמים עם אנשים שחשבתי שהם חבריי הטובים. ופעול ראיתי הרבה ניצול. אני יודע שזה נשמע תמוה. אבל אני מחפש חבר שאפשר גם לשפוך אצלו את הלב. לדבר איתו על הכל. מה רע לי. מה עושה לי טוב. להתייעץ. אני לא מצפה שהשיחות תהיינה רק עלי. אבל אני רואה שאפילו בחבר-שניים שאני מוצא - אנשים בד"כ לא קשובים כשאתה מנסה לשתף אותם ברגשות שלך. מסיטים מבט. מתעסקים במשהו אחר. לא זוכרים שספרת להם משהו. לפני חצי שנה התחלתי לעבוד במקום עבודה חדש. מאוד נסיתי להתחבר לכולם. אבל הרגשתי שכל אחד שם סגור בתוך עצמו או סגור בחבורות של שני אנשים. אני לא בחור מופנם באופן קיצוני. אבל הרבה פעמים אני קנאי ל"לבד שלי". יכול להיות שאני תמיד טרוד במשיות היום יום ולא מרשה לעצמי לנוח יותר מדי. יציאה אחת בשבוע - יכולה להספיק לי לכל השבוע. התרגלתי לעובדה שחברים במקום העבודה אני לא אמצא. עד שהגיע בחור אחד חדש. שגם הרגיש לא טוב מבחינה חברתית. הוא פנה אלי. התחלנו לדבר. הצגתי לו את העבודה. ישבתי איתו לצהרים כל יום. נהינו חברים ממש טובים תוך כלום זמן (ככה זה קורה לי לאורך כל החיים- חברות ממש ממש טובה תוך זמן אפסי). הבחור שופע כריזמה. מוכשר מאוד. מצחיק. דפוס נוסף שחוזר אצלי זה סוג של הערצה לאנשים כאלה (ואני יכול להצביע על עוד לפחות 5 אנשים שהיו חברים ממש ממש טובים שלי והגעתי להעריץ אותם אולי הערצה אפילו לא בריאה. אני מרגיש שאני מחמיא לו יותר מדי. אני מרגיש שאני נהנה לדבר איתו. אבל שוב- אני פוחד שאני יוצר תלות לא בריאה. אנשים במשרד ראו שאנחנו חבירם טובים. ו"נדבקו" החיידק של ה"ביחד". לאט לאט התחלנו לצאת כל האנשים בעבודה לאכול יחד. לשבת להפסקות קפה. אני מרגיש שכולם שם תופסים ממנו מאוד. כאילו פתאום כולם גילו אותו. ואני בגלל שאני חבר שלו נהנה מה"גל". הבעיה שמפריעה לי שאני נורא מקנא. מקנא בו שהוא מצליח. שהרבה דברים באים לו בקלות ובצורה מושלמת. מקנא שהיחס שלנו לא סמטרי. אני שואל ומתעניין בו ממש והוא שומע בחצי אוזן מה שיש לי להגיד. אני מרעיף עליו שבחים והוא מקמט לפעמים מילים טובות אבל במידה. יש לו עשרות חברים טובים. הוא יוצא הרבה. נהנתן. ויותר מכל אני מקנא בזמן שהוא מקדיש לאנשים אחרים. הוא יוצא עם מישהי. אני שמח בשבילו. הבעיה שאם לא הוא- אין לי חברים אחרים. אין לי מי שיצא איתי לשתות בירה. לשחק סנוקר, לראות סרטים. אני חשבתי דרכו להכיר חבירם חדשים ואז להשתלב. אנשים בעבודה אצלי הם דו פרצופיים לדעתי. הם חברים בכאילו. אלופים בלרכל ולתת עיצות אחיטופל. לפני שבוע נתקענו בפקקים בדרך לאיזה פאב. אמרתי לו- זה ממש מבאס הפקק הזה. והוא אמר לי שהוא מעביר איתי בכיף זמן איכות באוטו. שטוב לו לשמוע ממני. בגלל שאני לא רגיל, ברגע שהוא היה מראה בי טיפת התעניינות. מציע לי לצאת איתו לשתות בירה. לראות סרט. מתקשר אלי בטלפון כל יום. שולח סמס שאחכה לו עם הקפה של הבוקר. פתאום הרגשתי שיש מישהו שרוה לבלות בחברתי. נהיתי תלותי בו. אני לא מכיר דרך אחרת בגילי להכיר חברים. אומנם יש חוגים וכו' אבל אני יושב 10-11 שעות בעבודה. ואם לא שם - אני לא יודע איפה אני אכיר חברים. כל שנה, כשמגיעה היום הולדת שלי אני חשוב על זה מחדש. האם תהיה שנה שאהיה מוקף בחברים אמיתייים ולא בשביל איזה אירוע חד פעמי. מה עושים? מנתקים איתו כל קשר? אני חושב שהוא מקדם אותי בהרבה מובנים. מצד שני אני מרגיש שהאני מעריץ אותו והוא רואה בי חבר אחד מעשרות שיש לו.