קנאה... כנראה
יש לי חברה כחצי שנה. אנחנו מאד אוהבים, גרים ביחד והכל נראה נפלא. היום היא הייתה אמורה לעבור איזשהו ניתוח דנטלי. לא משהו רציני מדי אבל היא הייתה מאד חרדה ולחוצה לקראתו. אני עשיתי כל מה שביכולתי כדי להקל עליה - קניתי והכנתי והתרוצצתי רק כדי שיהיו לה המוזיקה שהיא אוהבת והאוכל שהיא אוהבת ותרופות שהיא תצטרך וכ"ו. היא סיפרה לי על כל הפחדים שלה והבטחתי להיות שם אתה ולעזור ככל יכולתי, היא אמרה כמה חשוב לה שאני אתה והייתה קרבה גדולה. כמו כן, אמא שלה הייתה אמורה לבוא אלינו בבוקר הניתוח. והיום בבוקר הבאתי אותן למרפאה וחיכינו יחד בחוץ ואז כשהרופאה קראה לנו ואמרה שמלווה אחד יכול להכנס פנימה אז חברה שלי, ללא היסוס בחרה באמא שלה ואמרה לי שאני יכול ללכת לעבודה. לא יכולתי ללכת ונשארתי לחכות בחוץ. מצד אחד הרגשתי רע מאד, הרגשתי מיותר. אם היא מוותרת עלי בכזאת קלות אז מה בעצם אני עושה שם ? היא כנראה לא צריכה אותי... אם זה היה ההיפך אז הייתי כל כך רוצה שהיא תהיה שם. ומה בעצם אני מתלונן, הרי זאת אמא שלה... היא הרי לא תתן לה לחכות בחוץ. אז הרגשתי כמו דביל וכל כך רציתי להכנס אתה ולהחזיק לה את היד והיא בעצם לא רצתה. אחר כך, כשהיא יצאה היא אמרה לי תודה ושהיא חשבה עלי כל הזמן הזה. תודה על מה ??? ולמה לחשוב ? הרי מילה אחת שלה ואני הייתי שם בגופי ולא רק במחשבה ? בקיצור, אני יודע שזה לא רציונלי אבל עכשיו אני מרגיש שאני מבולבל וכועס גם עליה וגם על אמא שלה. האם יש בכלל הצדקה להרגשה שלי ? מי פה בסדר ומי לא ?
יש לי חברה כחצי שנה. אנחנו מאד אוהבים, גרים ביחד והכל נראה נפלא. היום היא הייתה אמורה לעבור איזשהו ניתוח דנטלי. לא משהו רציני מדי אבל היא הייתה מאד חרדה ולחוצה לקראתו. אני עשיתי כל מה שביכולתי כדי להקל עליה - קניתי והכנתי והתרוצצתי רק כדי שיהיו לה המוזיקה שהיא אוהבת והאוכל שהיא אוהבת ותרופות שהיא תצטרך וכ"ו. היא סיפרה לי על כל הפחדים שלה והבטחתי להיות שם אתה ולעזור ככל יכולתי, היא אמרה כמה חשוב לה שאני אתה והייתה קרבה גדולה. כמו כן, אמא שלה הייתה אמורה לבוא אלינו בבוקר הניתוח. והיום בבוקר הבאתי אותן למרפאה וחיכינו יחד בחוץ ואז כשהרופאה קראה לנו ואמרה שמלווה אחד יכול להכנס פנימה אז חברה שלי, ללא היסוס בחרה באמא שלה ואמרה לי שאני יכול ללכת לעבודה. לא יכולתי ללכת ונשארתי לחכות בחוץ. מצד אחד הרגשתי רע מאד, הרגשתי מיותר. אם היא מוותרת עלי בכזאת קלות אז מה בעצם אני עושה שם ? היא כנראה לא צריכה אותי... אם זה היה ההיפך אז הייתי כל כך רוצה שהיא תהיה שם. ומה בעצם אני מתלונן, הרי זאת אמא שלה... היא הרי לא תתן לה לחכות בחוץ. אז הרגשתי כמו דביל וכל כך רציתי להכנס אתה ולהחזיק לה את היד והיא בעצם לא רצתה. אחר כך, כשהיא יצאה היא אמרה לי תודה ושהיא חשבה עלי כל הזמן הזה. תודה על מה ??? ולמה לחשוב ? הרי מילה אחת שלה ואני הייתי שם בגופי ולא רק במחשבה ? בקיצור, אני יודע שזה לא רציונלי אבל עכשיו אני מרגיש שאני מבולבל וכועס גם עליה וגם על אמא שלה. האם יש בכלל הצדקה להרגשה שלי ? מי פה בסדר ומי לא ?