קמץ קטן

[מישהו133]

קמץ קטן

אנא הסבירו : הקמץ הקטן בא : בהברה סגורה שאינה מוטעמת במקום חולם חסר בהברה מוטעמת. המילה אומן ניתנה כדוגמה.

 

[trilliane]

לא הבנתי איזה הסבר אתה מחפש... מה השאלה? ../images/Emo13.gif

נראה לי שהדוגמה שניתנה מבלבלת, כי "אמן" (אָמָּן, בהגייה oman כי הקמץ הראשון הוא קמץ קטן, אכן) לא נכתבת בחולם חסר (אבל הקמץ הקטן באל"ף אכן בא בהברה סגורה שאינה מוטעמת). דוגמאות טובות יותר תמצא בנטייה של שמות שיש בהם חולם חסר, למשל: חֹדֶשׁ > חָדְשִׁי (החודש שלי וגם תואר)

 

[מישהו133]

הבנתי. שאלה אחרת

אָוַנְגַּרְד. אני מתקשה לבטא המילה. כמה הברות לה? האם השלוש המילים האחרונות מהוות הברה אחת? ובאיזו הברה הטעם?

 

[מישהו133]

שני עיצורים

שַׁרְתְּ, יֵבְךְּ. במילים אילו ישנה הברה בת שני עיצורים. היכן היא? לדוגמה, במילה הראשונה, שר-תְת. אם השווא ב-ת' הוא נע, אז ההברה מורכבת מעיצור, תנועה חטופה ועיצור, ולכן ההברה אינה מסתיימת בשני עיצורים. הניתוח שלי כנראה לוקה בחסר/שגוי

 

[יאקים]

חלוקה להברות

בשני פעלים אלו (לא אילו!) רק הברה אחת, והיא מורכבת כך: עיצור + תנועה + שני עיצורים שיש בהם שני שוואים נחים. כלומר ישנם כאן שלושה עיצורים בהברה אחת. וראה דוגמה אחרת שיש בה מילה אחת ובה שלושה עיצורים +תנועה אחת - כְּפָר, ואין חסרות דוגמות כאלה לרוב: שביל, תְּרֹם, טרום, לְמַד! שבת שלום לך.

 

[מישהו133]

-->

1. למה לא אילו? זה לא תקין? 2. החוק של "השני מבין שני שוואים רצופים הוא שווא נע" לא תקף כאן? שבוע טוב

 

[יאקים]

שתי שאלות - שתי הבהרות:

א. כינויי הרמז אֵלֶּה (בלשון המקרא) ואֵלּוּ (בלשון חכמים) מציינים את צורת הריבוי של: זה, זאת, זו. לעומת זאת מילת השאלה אֵילוּ (משותפת לזכר ולנקבה) היא צורת הריבוי של איזה, איזו. ב. כאשר מדובר על שני שוואים רצופים באמצע המילה, הראשון אכן נח והשני נע: תשְמְרי. לעומת זאת, כלל זה אינו תופס בסוף המילה, שהרי אז מדובר בשני שוואים נחים. קיימים שלושה מקרים עיקריים להיקרות כזו: 1. כל פועל בעבר נוכחת בגזרת השלמים: שמרְתְּ, הלבשְתְּ, התקדמְתְּ, נזכרְתְּ. 2. צורות עתיד מקוצר (אופייניות ללשון המקרא): וַיֵּבְךְּ, וַיִּשְבְּ (ויִשְבֶּה, כלומר לקחת בשבי) 3. שמות נדירים אחדים: נֵרְדְּ (צמח בושם), נֵפְטְ ועוד.

 

[מישהו133]

אבל יש את נושא הכתיב המלא, לא?

תשובתך ל-א' נובעת מחוק כתוב (של האקדמיה ללשון או מקור מחוקק אחר) או מחוק אישי שלך?

 

[יאקים]

לי אין חוק משלי. קטונתי!

בכינויי השאלה אתה מגלה את היו"ד: א י זה, א י זו, א י לו. וזו אינו עניין של כתיב מלא, זה הכתיב של המילה, בין אם הוא מנוקד ובין אם לא. ואגב, ראה את המילים הבאות: בֵּין, בֵּיצה, בֵּיתי, בֵּיתם, לֵילות ועוד. היו"ד בהן היא שורשית ואינה נוספת בשל כתיב מלא!

 

[מישהו133]

למדתי. תודה

 

[יאקים]

בבקשה. ולילה טוב לך.

 

[trilliane]

המילה אוונגרד שאולה מצרפתית: avant-garde

(מילולית: משמר קדמי) ויש בה שלוש הברות: אָ-וַנְ-גָּרְדּ או בכתיב פונטי (לא רשמי): a-van-gard (אני כמובן מתייחסת להגיית המילה בעברית; צרפתית אני לא יודעת). ההטעמה מלרעית (על ה"גרד") כמקובל בעברית (וגם בצרפתית, למיטב ידיעתי).

 

[מישהו133]

השווא ב-ר

הוא שווא נח? כיצד מזהים היכן הטעם במילה? ישנה מערכת חוקים לזיהוי מקום הטעם?

 

[trilliane]

כן. שוואים במילים שאולות הם אך ורק נחים.

יש כללים לגבי זיהוי הטעם במילים עבריות – בגדול כולן מלרעיות למעט משקלים וצורנים מסוימת שלא קשה ללמוד (למעשה כל דובר עברית ילידי יודע אותם, גם אם באופן לא מודע); במילים שאולות אין מה "לזהות" צריך פשוט להכיר.

 

[מישהו133]

שאולות = לקוחות משפה אחרת?

 

[trilliane]

אכן. זה תהליך יצירה שנקרא "שאילה ישירה".