קלישאה
ערב טוב, גבירותיי ורבותיי, כבוד השר ואשתו, היו``ר הזמני וסוניה, אשת הנשיא וכלבה, מנהל המרכז לביטחון אישי ולשלום כלכלי, ליידיס אנד ג`טלמן, מאדם דה מסיו, סיידאתי וסיידאתי מין אורשלים אל קודס, ואשתו. הפעם יצאתי לבדוק את נכונותה של הקלישאה ``לא כדאי לקפוץ מעזריאלי``. זה הפך למעיו טרנד סופר אופנתי, לקפוץ מעזריאלי. כל אחד שרוצה לגמור בסטייל, בוחר את הצורה האהובה עליו וקופץ ממנה. לפעמים עוברים דרך בית קפה, מתבאסים מההפוך הגרוע וקופצים. לפעמים עוברים דרך בית הקולנוע, מתבאסים שהמסך קטן מידי, וקופצים. או הכי סטייל, זה לעבור שם בהולמס, לראות את כל הגופות, היפים והיפות, להתבאס ולקפוץ. או באמת הכי טוב, זה לעבור בהולמס, להרים כמה משקולות ואז לקפוץ, נפש בריאה בגוף בריא. אני, לאחר בדיקה קפדנית של אפשרויות שונות ומרובות, דרך בתי הקפה, בתי הקולנוע, חדר הכושר, המוכרת המעצבנת בחנות של זארה ורעש השעונים המעצבן בחנות סוואטץ`, החלטתי ללכת על השירותים בתור מקום פתיחה. אז נכנסתי לשירותים. ומאחר שהתרוקנתי כבר בבית, לפני שיצאתי, כמו תמיד - אחרת אני מרגיש ששכחתי משהו ואז אני לא יוצא ובודק טוב טוב שלא שכחתי כלום, לא הייתי צריך להתרוקן. זה ביאס אותי, כמו שאתם לא יכולים לדמיין לעצמכם, נטולי דמיון ומעוף שכמותכם. כל כך התבאסתי שלא הייתי צריך לשירותים, שהחלטתי שזהו. די. נגמר. קלו כל קיצים, ואי אפשר לקחת אוברדראפט. אפילו התקשרתי ל``בנק מרכנטיל קיצים בעם חופשי``, והם לא ענו. לא אלאה אתכם בדיבורי סרק, כמו שרבים אומרים עליי, שלא בצדק. זה שלבנאדם יש הרבה מה להגיד, זה לא אומר שזה סרק. חלק מהדברים רבי משמעות, וזה שאתם, גיבורתי ורבותיי, לא שמים לב לדקויות, לא אומר שאני דובר דברי סרק. אולי כמה ממכם, ליידיס אנד ג`נטלמן, ילמדו משהו היום, מעבר למוסר השכל הברור, וייקחו את זה עמם הלאה, למליאות, לישיבות, לאולמי ההרצאות ולחדרי האורחים הביתיים שלהם. כן, גם אתה, הכלב הנשיאותי. מפה לשם, לאחר שסיכמתי עם עצמי ומבעוד מועד מקודם, בהחלט מהי הצורה האהובה עלי והמועדפת בכלל על פני הציבור, הגענו למרומי הקומה ה- 42. או 43. או 44. בכל מקרה, זה היה נורא גבוה. לפניי נפרסה הקריה במלאו הדרה. אומנם בדיוק חפרו שם למטה בדרך פתח תקווה, אבל זה לא מפריע לנוף. אולי יוכל היו``ר הזמני, בהזדמנות חגיגית זו, להסביר לנו מדוע מבצעים חפירות עמוקות במיוחד בדרך פתח תקווה. לפי מה שקראתי ברשת האינטרנט העולמית, מודבר כאן בפרוייקט סודי להפקת נפט משובח כאן בלב ת``א. אולי יוכל היו``ר הזמני, בהזדמנות חגיגית זו, להוסיף מילה אחת או שניים על החוסן הכלכלי חברתי בטחוני מדיני שיגיע סוף סוף למדינתנו הקטנה מוקפת האויבים לאחר מציאת הנפט המשובח ושאיבתו בקצב אדיר שיפיל את כל ממשלות אויבינו הצרים עלינו בכל רגע. אולי כבוד היו``ר הזמני ימתין בסבלנות ולא יתפרץ עד שנסיים את דברינו על קלישאות ושאר שמאלצים פוסט מודרניסטים. לאחר שנפנפתי לעבר קצין בטחון בתעודת העיתונאי שלי, שתוקפה אמנם פג לפני כ- 5 שנים, ניגשתי לאחד מהחלונות האדירים. הבחור כמובן שמח לעזור ויחד, בכוחות משותפים, הצלחנו להזיז את החלון במ``מ אחד. אך כמובן, לאחר שדחפתי שולחן כבד דרך החלון, הדרך הייתה פתוחה לפני. ואז, ללא עיכובים נוספים, נפנפתי לשלום לידידי, קצין הביטחון, וקפצתי. אני זוכר שהיה שם מישהו די מופתע בקומה 34, בחורה יפה בקומה 28, ילד שהצביע עלי בקומה 21, בחור צוחק בקומה 16, ואיזה דגנרט, חלאת האנושות, סוציומט שהיה אכפת לו רק ממדור הספורט, בקומה השביעית. אחר כך כבר התעצבנתי, שהחלטתי פשוט להסתכל למטה. הרבה יותר עדיף. החפירות בדרך בפתח תקווה נמשכו במלוא עוצמתן, ונראה לי כי הן הוסיפו עוד מרחק של 3-4 קומות כמו כלום למרחק הנפילה. רעש המכונות המתקרב הפריע את הצניחה הפסטורלית משהו, אך נמנעתי מקטנוניות כדי לשמור על ארשת פנים מקצועית וכן כדי להתמיד בבדיקתנו החשובה, אודות קלישאות, ושאר שמאלץ פוסט מודרניסטי. ואז הגיע השקט. והחושך. תחושה של הקלה. פסטורליה. לשכב על החול הזהוב בעיניים עצומות ולהרגיש את רוח הים המלטפת את הגלים התכולים בלגונה, שניה לפני שהיא מתנגשת בעלי הקוקוס, מהם ניתן להכין משקה קריר ונפלא. בעודי מתרפק על הרוגע האולטימטיבי, במה שאמור להיות מוות, העיר אותי ריח חזק של דלק. או נפט. או גז. בכל אופן, זה היה מסריח. ``רוטגר! לא יפה! כמה פעמים אמרתי לך? לא להשתין על אורחים! רוטגר! כלב רע!``. זה היה ריחו החריף של רוטגר, שכלב זה לא בדיוק ההגדרה שהייתי מדביק לו. זנב, ראש, שיניים אוזניים ומין נהמה, כל זה כן. אבל הוא היה אדמומי מידי כדי להיות כלב גזעי סטנדרטי עם תעודות וחיסונים. הרמתי ת`ראש מהקרקע המסריחה והקשה והסתכלתי על רוטגר, מתרחק, מגחך, יורק בקול על רגלי. ``קום, בבקשה``, אמר לי האדון ההוא, זה שצעק על רוטגר. הוא לא נראה לי דומה לאחד מהפועלים שעובדים שם בדרך פתח תקווה. כששאלתי אותו איך הגעתי, הוא הסביר לי שנפלתי מעזראלי, ובגלל החפירות נפלתי ישר לקומה המינוס 100, אבל אח``כ העלו אותי למינוס 76, כי תפוס בכל הקומות האלו, ובכלל זה לא יפה להידחף ככה, ומי אני שאדחף. ומי הוא באמת שיבוא אלי בביקורת. אני כאן בניסיון רציני להתחקות אחר נכונותה של קלישאה חשובה ומרכזית והוא בא ומטיף לי מוסר. אך אל דאגה, סיידאתי וסיידאתי, הברנש לא הפחיד אותי, אפילו במיל. גם כשהוא אמר שכרגע הוא היו``ר ראש הזמני של אזור המגורים התחתון הזה, ``משכנות גופרית`` שמו, לא התרגשתי ממנו. תודות לחוש העיתונאי המפותח שלי, הוא סיפר לי, אחרי שלחצתי עליו, כי הבוס יצא לפנסיה כבר לפני שנים ועכשיו הוא גר באיזו בקתה קרירה באלפים. זה היה לו כבר יותר מידי כל החום הזה. הוא הציע לי מרק חם, שזה נראה לי חשוד לכשעצמו, כיוון שאני הרגע אכלתי בעזריאלי, אז מה פתאום הוא מציע לי מרק?. אולי לכשאסיים את דברי יוכל מנהל המרכז לביטחון אישי ולשלום כלכלי לפרט ולהרחיב בענייני הנדל``ן החמים ביותר בארצנו. אולי הוא יוכל להרחיב את הדיבור על הצורך העז שהשתלט על עמו הקטן לקצת שלמונים לאחר הנדודים. ומאחר עמנו נדד בגולה 2000 שנה כמו כלום, וזה עוד לפני ניקוי על התנהגות טובה, מרגיש עמנו הקטן במדינתנו הקטנה צורך בשלמונים וכל דרך מקודשת. אולי באמת יוכל מנהל המרכז לביטחון אישי ולשלום כלכלי לפרט עוד בדבר סטארט אפים למינהם ואישורי מכירת קרקעות בפרט. אולי מנהל המרכז לביטחון אישי ולשלום כלכלי יסתום את פיו באדיבות וידבר רק כשפונים אליו. אתם, רודפי הממון, השלמונים והפרוטות הזהובות, אתם, כלום לא יעצור אתכם. כן, גם אתה אדוני השר, אל תעשה לי פרצוף של אני-לא-יודע-על-מה-אתה-מדבר, גם אתה. איך אני יודע? כי הבחור מלמטה סיפר לי. כן, כן. אחרי שנגמרו לכם כל הקרקעות שאתם יכולים למכור, החלטתם למכור את האדמה שמתחת. עד שבא היזם ההוא ובנה שם את ``משכנות גופרית``. מה אגיד לכם, מגורים דלוקס אורגינל. סרביס עשרים וארבע שעות סביב השעון, ארוחות, ניקוי יבש, ספה, שירות תיקונים, בל בוי ודור מן. כל מה שתרצו. כן, גם מנחת למסוקים בראש המגדל. כן, אבל יש קאטץ` קטן שם. הצוות. חלק מהצוות הוא מהחבר`ה הקבועים שעבדו שם למה. הבוס הקודם, שניה לפני שהוא חתם על עסקת חייו שעשתה אותו עשיר כקורח וסייעה לו קלות לפרוש לחיי נוחות קרירים ובריאים לריאות ולנשמה בהרי האלפים, שניה לפני שהוא חתם, הבן כלבה החמדן הקטן, שניה לפני – הוא סידר שכל מי שעבד שם ימשיך לעבוד. אבל תחת הנהלה חדשה. בגלל זה אפשר עוד לתפוס שם כמה טיפוסים שלילים כמו רוטגר. אבל לא טיפוס קטן ואדמומי כמו רוטגר יסיח אותי ממשימתי לבדוק את קלישאתינו, ``לא כדאי לקפוץ מעזריאלי``. כן, גם העיניים שאת עושה לי, אשת השר, לא יסיחו אותי ממשימתי. וופלגנג, הגרמני הנאצי הזה שניהל שם את המקום, סיפר לי הכל. הכל, אני אומר לכם, הכל. המקום שם הפך ממש לגן עדן. תודות לקשרים שלו בחברת מיזוג אוויר גרמנית, שבטוח היה לה תפקיד מרכזי בשואה, אתם יודעים איך זה עם כל החברות הגרמניות, נאצים כולם, שישרפו בגיהינום, אמן. תודות לקשרים, הוא סידר מערכת מיזוג נפלאה שם. וכל הזמן יש שם טמפרטורה נוחה כזו, אויר קר מלמעלה, אוויר חם מלמטה. וולפגנג אומר שכל האוויר הזה, בצירוף הגופרית, כל זה מחייה את הנפש והגוף ועושה פלאים עם העצמות, המפרקים והגידים. כל כך טוב, שאנשים יוצאים משם כמו חדשים אחרי 7 שנות מגורים. באמת, מה רע? לגור שם במגורים אקסקלוסיבים פירסט קלאס שבע שנים ועוד לצאת צעירים. אמריקה בצבעים חיים. אבל מה, יש עוד קאטץ`. וולפגנג הבטיח שזה הקאטץ` האחרון. לך תאמין לו, אחרי שאמר על הקודם שזה הקאטץ` היחיד. ובכלל, הוא גרמני נאצי, אסור להאמין לו. הקאטץ` האחרון לשעה זו הוא שנורא נורא נורא – אבל באמת – נורא יקר לגור שם. ורק המיליארדון העליון יכול להרשות לעצמו. אבל מה, בכל זאת יש קופצים, ובאלפיהם. בגלל זה הם בנו את רשימת ההמתנה הזו. מה זה מפוצץ אצלם. הוא אמר לי שכשכהגעתי למינוס 100, היה שם כל כך מפוצץ שהיו חייבים להקפיץ אותי למינוס 76. אישית, לדעתי, לא היה שם צפוף בכלל, אבל גב` שטרן, הפולנייה הפריג`ידרית הזו, שחושבת את עצמה שהיא מינימום אלוהים, הרימה טלפון למישהו, בטח לוולפגנג הנאצי הזה ובקשה שיסלקו אותי מהדופלקס המפואר שלה, שם במרומי מינוס 100 התחתונה. שתמות, אמן. וופלגנג היה נורא נחמד והסביר לי הכל לאט לאט כדי שאבין כמו שצריך. הוא במיוחד דיבר לאט כשהוא הגיע לקטע שבו הוא הסביר לי שאני
ערב טוב, גבירותיי ורבותיי, כבוד השר ואשתו, היו``ר הזמני וסוניה, אשת הנשיא וכלבה, מנהל המרכז לביטחון אישי ולשלום כלכלי, ליידיס אנד ג`טלמן, מאדם דה מסיו, סיידאתי וסיידאתי מין אורשלים אל קודס, ואשתו. הפעם יצאתי לבדוק את נכונותה של הקלישאה ``לא כדאי לקפוץ מעזריאלי``. זה הפך למעיו טרנד סופר אופנתי, לקפוץ מעזריאלי. כל אחד שרוצה לגמור בסטייל, בוחר את הצורה האהובה עליו וקופץ ממנה. לפעמים עוברים דרך בית קפה, מתבאסים מההפוך הגרוע וקופצים. לפעמים עוברים דרך בית הקולנוע, מתבאסים שהמסך קטן מידי, וקופצים. או הכי סטייל, זה לעבור שם בהולמס, לראות את כל הגופות, היפים והיפות, להתבאס ולקפוץ. או באמת הכי טוב, זה לעבור בהולמס, להרים כמה משקולות ואז לקפוץ, נפש בריאה בגוף בריא. אני, לאחר בדיקה קפדנית של אפשרויות שונות ומרובות, דרך בתי הקפה, בתי הקולנוע, חדר הכושר, המוכרת המעצבנת בחנות של זארה ורעש השעונים המעצבן בחנות סוואטץ`, החלטתי ללכת על השירותים בתור מקום פתיחה. אז נכנסתי לשירותים. ומאחר שהתרוקנתי כבר בבית, לפני שיצאתי, כמו תמיד - אחרת אני מרגיש ששכחתי משהו ואז אני לא יוצא ובודק טוב טוב שלא שכחתי כלום, לא הייתי צריך להתרוקן. זה ביאס אותי, כמו שאתם לא יכולים לדמיין לעצמכם, נטולי דמיון ומעוף שכמותכם. כל כך התבאסתי שלא הייתי צריך לשירותים, שהחלטתי שזהו. די. נגמר. קלו כל קיצים, ואי אפשר לקחת אוברדראפט. אפילו התקשרתי ל``בנק מרכנטיל קיצים בעם חופשי``, והם לא ענו. לא אלאה אתכם בדיבורי סרק, כמו שרבים אומרים עליי, שלא בצדק. זה שלבנאדם יש הרבה מה להגיד, זה לא אומר שזה סרק. חלק מהדברים רבי משמעות, וזה שאתם, גיבורתי ורבותיי, לא שמים לב לדקויות, לא אומר שאני דובר דברי סרק. אולי כמה ממכם, ליידיס אנד ג`נטלמן, ילמדו משהו היום, מעבר למוסר השכל הברור, וייקחו את זה עמם הלאה, למליאות, לישיבות, לאולמי ההרצאות ולחדרי האורחים הביתיים שלהם. כן, גם אתה, הכלב הנשיאותי. מפה לשם, לאחר שסיכמתי עם עצמי ומבעוד מועד מקודם, בהחלט מהי הצורה האהובה עלי והמועדפת בכלל על פני הציבור, הגענו למרומי הקומה ה- 42. או 43. או 44. בכל מקרה, זה היה נורא גבוה. לפניי נפרסה הקריה במלאו הדרה. אומנם בדיוק חפרו שם למטה בדרך פתח תקווה, אבל זה לא מפריע לנוף. אולי יוכל היו``ר הזמני, בהזדמנות חגיגית זו, להסביר לנו מדוע מבצעים חפירות עמוקות במיוחד בדרך פתח תקווה. לפי מה שקראתי ברשת האינטרנט העולמית, מודבר כאן בפרוייקט סודי להפקת נפט משובח כאן בלב ת``א. אולי יוכל היו``ר הזמני, בהזדמנות חגיגית זו, להוסיף מילה אחת או שניים על החוסן הכלכלי חברתי בטחוני מדיני שיגיע סוף סוף למדינתנו הקטנה מוקפת האויבים לאחר מציאת הנפט המשובח ושאיבתו בקצב אדיר שיפיל את כל ממשלות אויבינו הצרים עלינו בכל רגע. אולי כבוד היו``ר הזמני ימתין בסבלנות ולא יתפרץ עד שנסיים את דברינו על קלישאות ושאר שמאלצים פוסט מודרניסטים. לאחר שנפנפתי לעבר קצין בטחון בתעודת העיתונאי שלי, שתוקפה אמנם פג לפני כ- 5 שנים, ניגשתי לאחד מהחלונות האדירים. הבחור כמובן שמח לעזור ויחד, בכוחות משותפים, הצלחנו להזיז את החלון במ``מ אחד. אך כמובן, לאחר שדחפתי שולחן כבד דרך החלון, הדרך הייתה פתוחה לפני. ואז, ללא עיכובים נוספים, נפנפתי לשלום לידידי, קצין הביטחון, וקפצתי. אני זוכר שהיה שם מישהו די מופתע בקומה 34, בחורה יפה בקומה 28, ילד שהצביע עלי בקומה 21, בחור צוחק בקומה 16, ואיזה דגנרט, חלאת האנושות, סוציומט שהיה אכפת לו רק ממדור הספורט, בקומה השביעית. אחר כך כבר התעצבנתי, שהחלטתי פשוט להסתכל למטה. הרבה יותר עדיף. החפירות בדרך בפתח תקווה נמשכו במלוא עוצמתן, ונראה לי כי הן הוסיפו עוד מרחק של 3-4 קומות כמו כלום למרחק הנפילה. רעש המכונות המתקרב הפריע את הצניחה הפסטורלית משהו, אך נמנעתי מקטנוניות כדי לשמור על ארשת פנים מקצועית וכן כדי להתמיד בבדיקתנו החשובה, אודות קלישאות, ושאר שמאלץ פוסט מודרניסטי. ואז הגיע השקט. והחושך. תחושה של הקלה. פסטורליה. לשכב על החול הזהוב בעיניים עצומות ולהרגיש את רוח הים המלטפת את הגלים התכולים בלגונה, שניה לפני שהיא מתנגשת בעלי הקוקוס, מהם ניתן להכין משקה קריר ונפלא. בעודי מתרפק על הרוגע האולטימטיבי, במה שאמור להיות מוות, העיר אותי ריח חזק של דלק. או נפט. או גז. בכל אופן, זה היה מסריח. ``רוטגר! לא יפה! כמה פעמים אמרתי לך? לא להשתין על אורחים! רוטגר! כלב רע!``. זה היה ריחו החריף של רוטגר, שכלב זה לא בדיוק ההגדרה שהייתי מדביק לו. זנב, ראש, שיניים אוזניים ומין נהמה, כל זה כן. אבל הוא היה אדמומי מידי כדי להיות כלב גזעי סטנדרטי עם תעודות וחיסונים. הרמתי ת`ראש מהקרקע המסריחה והקשה והסתכלתי על רוטגר, מתרחק, מגחך, יורק בקול על רגלי. ``קום, בבקשה``, אמר לי האדון ההוא, זה שצעק על רוטגר. הוא לא נראה לי דומה לאחד מהפועלים שעובדים שם בדרך פתח תקווה. כששאלתי אותו איך הגעתי, הוא הסביר לי שנפלתי מעזראלי, ובגלל החפירות נפלתי ישר לקומה המינוס 100, אבל אח``כ העלו אותי למינוס 76, כי תפוס בכל הקומות האלו, ובכלל זה לא יפה להידחף ככה, ומי אני שאדחף. ומי הוא באמת שיבוא אלי בביקורת. אני כאן בניסיון רציני להתחקות אחר נכונותה של קלישאה חשובה ומרכזית והוא בא ומטיף לי מוסר. אך אל דאגה, סיידאתי וסיידאתי, הברנש לא הפחיד אותי, אפילו במיל. גם כשהוא אמר שכרגע הוא היו``ר ראש הזמני של אזור המגורים התחתון הזה, ``משכנות גופרית`` שמו, לא התרגשתי ממנו. תודות לחוש העיתונאי המפותח שלי, הוא סיפר לי, אחרי שלחצתי עליו, כי הבוס יצא לפנסיה כבר לפני שנים ועכשיו הוא גר באיזו בקתה קרירה באלפים. זה היה לו כבר יותר מידי כל החום הזה. הוא הציע לי מרק חם, שזה נראה לי חשוד לכשעצמו, כיוון שאני הרגע אכלתי בעזריאלי, אז מה פתאום הוא מציע לי מרק?. אולי לכשאסיים את דברי יוכל מנהל המרכז לביטחון אישי ולשלום כלכלי לפרט ולהרחיב בענייני הנדל``ן החמים ביותר בארצנו. אולי הוא יוכל להרחיב את הדיבור על הצורך העז שהשתלט על עמו הקטן לקצת שלמונים לאחר הנדודים. ומאחר עמנו נדד בגולה 2000 שנה כמו כלום, וזה עוד לפני ניקוי על התנהגות טובה, מרגיש עמנו הקטן במדינתנו הקטנה צורך בשלמונים וכל דרך מקודשת. אולי באמת יוכל מנהל המרכז לביטחון אישי ולשלום כלכלי לפרט עוד בדבר סטארט אפים למינהם ואישורי מכירת קרקעות בפרט. אולי מנהל המרכז לביטחון אישי ולשלום כלכלי יסתום את פיו באדיבות וידבר רק כשפונים אליו. אתם, רודפי הממון, השלמונים והפרוטות הזהובות, אתם, כלום לא יעצור אתכם. כן, גם אתה אדוני השר, אל תעשה לי פרצוף של אני-לא-יודע-על-מה-אתה-מדבר, גם אתה. איך אני יודע? כי הבחור מלמטה סיפר לי. כן, כן. אחרי שנגמרו לכם כל הקרקעות שאתם יכולים למכור, החלטתם למכור את האדמה שמתחת. עד שבא היזם ההוא ובנה שם את ``משכנות גופרית``. מה אגיד לכם, מגורים דלוקס אורגינל. סרביס עשרים וארבע שעות סביב השעון, ארוחות, ניקוי יבש, ספה, שירות תיקונים, בל בוי ודור מן. כל מה שתרצו. כן, גם מנחת למסוקים בראש המגדל. כן, אבל יש קאטץ` קטן שם. הצוות. חלק מהצוות הוא מהחבר`ה הקבועים שעבדו שם למה. הבוס הקודם, שניה לפני שהוא חתם על עסקת חייו שעשתה אותו עשיר כקורח וסייעה לו קלות לפרוש לחיי נוחות קרירים ובריאים לריאות ולנשמה בהרי האלפים, שניה לפני שהוא חתם, הבן כלבה החמדן הקטן, שניה לפני – הוא סידר שכל מי שעבד שם ימשיך לעבוד. אבל תחת הנהלה חדשה. בגלל זה אפשר עוד לתפוס שם כמה טיפוסים שלילים כמו רוטגר. אבל לא טיפוס קטן ואדמומי כמו רוטגר יסיח אותי ממשימתי לבדוק את קלישאתינו, ``לא כדאי לקפוץ מעזריאלי``. כן, גם העיניים שאת עושה לי, אשת השר, לא יסיחו אותי ממשימתי. וופלגנג, הגרמני הנאצי הזה שניהל שם את המקום, סיפר לי הכל. הכל, אני אומר לכם, הכל. המקום שם הפך ממש לגן עדן. תודות לקשרים שלו בחברת מיזוג אוויר גרמנית, שבטוח היה לה תפקיד מרכזי בשואה, אתם יודעים איך זה עם כל החברות הגרמניות, נאצים כולם, שישרפו בגיהינום, אמן. תודות לקשרים, הוא סידר מערכת מיזוג נפלאה שם. וכל הזמן יש שם טמפרטורה נוחה כזו, אויר קר מלמעלה, אוויר חם מלמטה. וולפגנג אומר שכל האוויר הזה, בצירוף הגופרית, כל זה מחייה את הנפש והגוף ועושה פלאים עם העצמות, המפרקים והגידים. כל כך טוב, שאנשים יוצאים משם כמו חדשים אחרי 7 שנות מגורים. באמת, מה רע? לגור שם במגורים אקסקלוסיבים פירסט קלאס שבע שנים ועוד לצאת צעירים. אמריקה בצבעים חיים. אבל מה, יש עוד קאטץ`. וולפגנג הבטיח שזה הקאטץ` האחרון. לך תאמין לו, אחרי שאמר על הקודם שזה הקאטץ` היחיד. ובכלל, הוא גרמני נאצי, אסור להאמין לו. הקאטץ` האחרון לשעה זו הוא שנורא נורא נורא – אבל באמת – נורא יקר לגור שם. ורק המיליארדון העליון יכול להרשות לעצמו. אבל מה, בכל זאת יש קופצים, ובאלפיהם. בגלל זה הם בנו את רשימת ההמתנה הזו. מה זה מפוצץ אצלם. הוא אמר לי שכשכהגעתי למינוס 100, היה שם כל כך מפוצץ שהיו חייבים להקפיץ אותי למינוס 76. אישית, לדעתי, לא היה שם צפוף בכלל, אבל גב` שטרן, הפולנייה הפריג`ידרית הזו, שחושבת את עצמה שהיא מינימום אלוהים, הרימה טלפון למישהו, בטח לוולפגנג הנאצי הזה ובקשה שיסלקו אותי מהדופלקס המפואר שלה, שם במרומי מינוס 100 התחתונה. שתמות, אמן. וופלגנג היה נורא נחמד והסביר לי הכל לאט לאט כדי שאבין כמו שצריך. הוא במיוחד דיבר לאט כשהוא הגיע לקטע שבו הוא הסביר לי שאני