yellowleaf
New member
קלישאה
הי, אספר את סיפורי בקצרה, את התשובה אני משערת שאני יודעת בתוכי, אבל אשמח לשמוע מה לאחרים יש לומר.
אני והחבר שלי שנתיים ביחד. בשנה וחצי הראשונה היחסים שלנו הייתי שטופת דילמות. הוא היה מאוהב בי מעל הראש, נמשך אליי בטירוף, לחש באוזניי שהוא רוצה להתחתן איתי ושאהיה שלו. אומנם היה פסיבי בכל החלטותיו (המושכות היו תמיד בידיי - לאן לצאת, מה לעשות. העיקר שאהיה איתו) אך מעולם לא התייחסו אליי טוב יותר.
אני, לעומת זאת, שמרתי סוד בקרבי: לא נמשכתי אליו ומשום כך, לא הצלחתי להתאהב בו. אהבתי אותו מאד, אך לא הצלחתי להתאהב וחסכתי במגע. הוא הרגיש שאני לא שם כמוהו אך ספג וקיבל את זה.
לפעמים היה זורק שאני "שונאת" אותו. נתתי לו ביטחון אך לא הצלחתי להתקדם, אבל ממש לא רציתי לשחרר. חצי שנה לתוך הקשר, אמו חלתה והוא החל להתמקד בה.
לפני חצי שנה היא נפטרה.
קשה לי לשים את האצבע עם השינוי בינינו קרה מיד עם פטירתה או מעט לפני - אך מכל מקום, מאז קרתה תפנית שבתוכי תמיד ידעתי שתקרה, כי אני ידועה ככזו שהגורל צוחק עליה
.
התאהבתי בו. אהבה גדולה ודאגה ומשיכה מטורפת. ככה פתאום, כשהבנתי כמה רע לו. קשה לי להסביר.
ויחד עם השבעה בא ריחוק: הוא לא רצה אותי לידו, הוא החל להגיד פעם אחר פעם שאינו זקוק לי. תמיד היה שתקן ולא שיתף מה שבאמת עובר לו בראש אך מעתה זה נהיה מופגן.
הוא הפסיק להחמיא לי והפסיק להימשך אליי. גם הפסיק ליזום נשיקות ומגע. תמיד טען שכשהוא נכנס לשגרה של מערכות יחסים הוא נהיה קצת פריג'יד (ממש עוד מהדייט הראשון שלנו חשף זאת בפניי בחצי הומור) וכך גם נהיה. כשאני מנסה לנשק, מזיז מעט את ראשו. אם אני מעירה על כך, (משתדלת מאד לא להכריח, אלא להבין מדוע) מסביר 'אין לי בעיה לנשק אותך, את זו שלא יוזמת, הנה, בואי נתנשק'. שוכבים לרוב פעמיים בשבוע, אך לרוב מתלונן שעייף ואין לו כוח. הוא נבלע בעבודה, אם יוצא בשעה שמונה זה נחשב מוקדם. מרבה לריב איתי. לפעמים אני מרגישה שהוא ממש שונא אותי.
מחכה ממה להתפוצץ עליי, מחכה לתפוס אותי בטעותי. מאשים אותי כל הזמן. באיחור שלו לעבודה, אם שכחתי את המפתחות בבית, אם לא קניתי חלב. בבית, אני מפנקת אותו בלי הפסקה. אם אני מבקשת משהו לרוב הוא מעקם פרצוף ולא מוכן, אפילו דברים פשוטים כמו להביא משהו שנמצא לידו. מרגיש כאילו נכנס לריגרסיה ילדותית. כששואל איך היה בעבודה ואני מתחילה לספר, הוא מתעסק בטלפון ומהנהן. אם חלילה אני רומזת שהוא לא מקשיב, הוא מתפוצץ עליי וכועס. בכלל, כעס מסתבר הוא תאום סיאמי שלו. לאחר פטירתה של אמו התברר שמאז ומתמיד היה חם מזג, אך זה טרם נחשף בפניי. אם אני מדברת על משהו לא נכון, או בשעה הלא נכונה (אסור בתכלית האיסור לריב או להתווכח או לפצוח בשיחה רצינית בלילה. זה חוק מספר 1 אצלו. הוא משתגע וזה נגמר תוך דקה בלהסתובב אליי עם הגב ולנחור עד הבוקר, גם אם אני מתחננת או בוכה)
טוען שאוהב אותי כמובן ושרוצה להיות איתי לעד, אך על חתונה עוד מוקדם לדבר לטענתו. עברנו לגור ביחד רק ממש לפני חודש- כך שקשה לי לדעת האם דברים ישתנו וכמה מהתנהגותו היא קבועה או אבל על אמו.
אבל אני יודעת שמאוד קשה לי. ניסיתי לדבר איתו על כך שאני מרגישה שלא נמשך אליי יותר, שאוהב אותי פחות, שחסר סבלנות, שכועס עליי תמיד. אבל עצם השיחה מכבידה עליו, ממש קשה לו פיזית לנהל שיחות שכאלו. הוא נהיה קצר רוח, חייב להתעסק במשהו אחר במקביל ומיילל שהוא רוצה לסיים את השיחה מהר. גם אני מרגישה נודניקית, מרגישה שנהייתי קלישאה של זוגות איומים. מפחדת להתקשר אליו כשמסיימת את העבודה, כי הוא עסוק ולא ירצה לדבר איתי. נמנעת מלשתף אותו בדברים, כי יודעת שאתאכזב שלא מקשיב. מתפרצת עליו בעצמי כאשר הוא חסר סבלנות, ונסחפת לריבים בקלות. נהייתי מאד רגישה לידו.
אמרתי לו שאני רוצה שנלך לטיפול זוגי, כבר כמה פעמים. גם שיטפל בהתקפי הזעם שלו, להם הוא מודע. אמר שמוכן, אך רק אם אני אקבע בעצמי את הפגישות, לו אין זמן. אבל אני מרגישה שזה משהו שצריך לעשות כזוג.
אחרי שכבר התעצבתי וריחמתי על עצמי, הגעתי למסקנה שהקשר הזה לא מתאים לי. מצד אחד, מגיע לי. את רוב הקשר בילה כשהרגיש שאני לא אוהבת אותו, וכעת אני מקבלת את זה בחזרה. מהצד השני, עכשיו אני משלמת על כך שבעתיים- מפקנת ומכילה, דואגת ומטפלת. אבל מרגישה שמשום כך הוא מעריך אותי פחות. אפילו אמר בכמה הזדמנויות שהוא אוהב כשרעים אליו, ולכן כל כך אהב אותי קודם, ושאני קצת טיפשה שאני ממשיכה לסבול אותו. בכלל, קללות וגידופים הם בשפת הכעס שלו. לכי תזדייני, טיפשה, בלתי נסבלת. אחרי שנרגע, טוען שלא מבין מדוע נפגעתי כה, "לא צריך לקחת אותי ללב כשאני עצבני".
זהו, פרקתי.
האם יש טעם בכלל לנסות טיפול זוגי, בקשר כה קצר? כשאני חושבת על כך ברצינות, קשה לי להבין כיצד קשר של שנתיים בלבד כבר מגיע למקום בו אין סקס, אין תשוקה, ויש כאלה ריבים וחיכוכים גדולים. ובכלל, אין בינינו עבודת צוות, אני לא מרגישה שהוא מתעניין בי באמת, אין בינינו שיחות עמוקות, רק "איך היה ביום שלך? יופי, לילה טוב"
המון חצאי שאלות וחצאי תשובות. תודה בכל מקרה.
הי, אספר את סיפורי בקצרה, את התשובה אני משערת שאני יודעת בתוכי, אבל אשמח לשמוע מה לאחרים יש לומר.
אני והחבר שלי שנתיים ביחד. בשנה וחצי הראשונה היחסים שלנו הייתי שטופת דילמות. הוא היה מאוהב בי מעל הראש, נמשך אליי בטירוף, לחש באוזניי שהוא רוצה להתחתן איתי ושאהיה שלו. אומנם היה פסיבי בכל החלטותיו (המושכות היו תמיד בידיי - לאן לצאת, מה לעשות. העיקר שאהיה איתו) אך מעולם לא התייחסו אליי טוב יותר.
אני, לעומת זאת, שמרתי סוד בקרבי: לא נמשכתי אליו ומשום כך, לא הצלחתי להתאהב בו. אהבתי אותו מאד, אך לא הצלחתי להתאהב וחסכתי במגע. הוא הרגיש שאני לא שם כמוהו אך ספג וקיבל את זה.
לפעמים היה זורק שאני "שונאת" אותו. נתתי לו ביטחון אך לא הצלחתי להתקדם, אבל ממש לא רציתי לשחרר. חצי שנה לתוך הקשר, אמו חלתה והוא החל להתמקד בה.
לפני חצי שנה היא נפטרה.
קשה לי לשים את האצבע עם השינוי בינינו קרה מיד עם פטירתה או מעט לפני - אך מכל מקום, מאז קרתה תפנית שבתוכי תמיד ידעתי שתקרה, כי אני ידועה ככזו שהגורל צוחק עליה
התאהבתי בו. אהבה גדולה ודאגה ומשיכה מטורפת. ככה פתאום, כשהבנתי כמה רע לו. קשה לי להסביר.
ויחד עם השבעה בא ריחוק: הוא לא רצה אותי לידו, הוא החל להגיד פעם אחר פעם שאינו זקוק לי. תמיד היה שתקן ולא שיתף מה שבאמת עובר לו בראש אך מעתה זה נהיה מופגן.
הוא הפסיק להחמיא לי והפסיק להימשך אליי. גם הפסיק ליזום נשיקות ומגע. תמיד טען שכשהוא נכנס לשגרה של מערכות יחסים הוא נהיה קצת פריג'יד (ממש עוד מהדייט הראשון שלנו חשף זאת בפניי בחצי הומור) וכך גם נהיה. כשאני מנסה לנשק, מזיז מעט את ראשו. אם אני מעירה על כך, (משתדלת מאד לא להכריח, אלא להבין מדוע) מסביר 'אין לי בעיה לנשק אותך, את זו שלא יוזמת, הנה, בואי נתנשק'. שוכבים לרוב פעמיים בשבוע, אך לרוב מתלונן שעייף ואין לו כוח. הוא נבלע בעבודה, אם יוצא בשעה שמונה זה נחשב מוקדם. מרבה לריב איתי. לפעמים אני מרגישה שהוא ממש שונא אותי.
מחכה ממה להתפוצץ עליי, מחכה לתפוס אותי בטעותי. מאשים אותי כל הזמן. באיחור שלו לעבודה, אם שכחתי את המפתחות בבית, אם לא קניתי חלב. בבית, אני מפנקת אותו בלי הפסקה. אם אני מבקשת משהו לרוב הוא מעקם פרצוף ולא מוכן, אפילו דברים פשוטים כמו להביא משהו שנמצא לידו. מרגיש כאילו נכנס לריגרסיה ילדותית. כששואל איך היה בעבודה ואני מתחילה לספר, הוא מתעסק בטלפון ומהנהן. אם חלילה אני רומזת שהוא לא מקשיב, הוא מתפוצץ עליי וכועס. בכלל, כעס מסתבר הוא תאום סיאמי שלו. לאחר פטירתה של אמו התברר שמאז ומתמיד היה חם מזג, אך זה טרם נחשף בפניי. אם אני מדברת על משהו לא נכון, או בשעה הלא נכונה (אסור בתכלית האיסור לריב או להתווכח או לפצוח בשיחה רצינית בלילה. זה חוק מספר 1 אצלו. הוא משתגע וזה נגמר תוך דקה בלהסתובב אליי עם הגב ולנחור עד הבוקר, גם אם אני מתחננת או בוכה)
טוען שאוהב אותי כמובן ושרוצה להיות איתי לעד, אך על חתונה עוד מוקדם לדבר לטענתו. עברנו לגור ביחד רק ממש לפני חודש- כך שקשה לי לדעת האם דברים ישתנו וכמה מהתנהגותו היא קבועה או אבל על אמו.
אבל אני יודעת שמאוד קשה לי. ניסיתי לדבר איתו על כך שאני מרגישה שלא נמשך אליי יותר, שאוהב אותי פחות, שחסר סבלנות, שכועס עליי תמיד. אבל עצם השיחה מכבידה עליו, ממש קשה לו פיזית לנהל שיחות שכאלו. הוא נהיה קצר רוח, חייב להתעסק במשהו אחר במקביל ומיילל שהוא רוצה לסיים את השיחה מהר. גם אני מרגישה נודניקית, מרגישה שנהייתי קלישאה של זוגות איומים. מפחדת להתקשר אליו כשמסיימת את העבודה, כי הוא עסוק ולא ירצה לדבר איתי. נמנעת מלשתף אותו בדברים, כי יודעת שאתאכזב שלא מקשיב. מתפרצת עליו בעצמי כאשר הוא חסר סבלנות, ונסחפת לריבים בקלות. נהייתי מאד רגישה לידו.
אמרתי לו שאני רוצה שנלך לטיפול זוגי, כבר כמה פעמים. גם שיטפל בהתקפי הזעם שלו, להם הוא מודע. אמר שמוכן, אך רק אם אני אקבע בעצמי את הפגישות, לו אין זמן. אבל אני מרגישה שזה משהו שצריך לעשות כזוג.
אחרי שכבר התעצבתי וריחמתי על עצמי, הגעתי למסקנה שהקשר הזה לא מתאים לי. מצד אחד, מגיע לי. את רוב הקשר בילה כשהרגיש שאני לא אוהבת אותו, וכעת אני מקבלת את זה בחזרה. מהצד השני, עכשיו אני משלמת על כך שבעתיים- מפקנת ומכילה, דואגת ומטפלת. אבל מרגישה שמשום כך הוא מעריך אותי פחות. אפילו אמר בכמה הזדמנויות שהוא אוהב כשרעים אליו, ולכן כל כך אהב אותי קודם, ושאני קצת טיפשה שאני ממשיכה לסבול אותו. בכלל, קללות וגידופים הם בשפת הכעס שלו. לכי תזדייני, טיפשה, בלתי נסבלת. אחרי שנרגע, טוען שלא מבין מדוע נפגעתי כה, "לא צריך לקחת אותי ללב כשאני עצבני".
זהו, פרקתי.
האם יש טעם בכלל לנסות טיפול זוגי, בקשר כה קצר? כשאני חושבת על כך ברצינות, קשה לי להבין כיצד קשר של שנתיים בלבד כבר מגיע למקום בו אין סקס, אין תשוקה, ויש כאלה ריבים וחיכוכים גדולים. ובכלל, אין בינינו עבודת צוות, אני לא מרגישה שהוא מתעניין בי באמת, אין בינינו שיחות עמוקות, רק "איך היה ביום שלך? יופי, לילה טוב"
המון חצאי שאלות וחצאי תשובות. תודה בכל מקרה.