קיץ 2006
ההבטחה : דווקא אמור היה להיות אחלה קיץ. עיניינים הסתדרו בעבודה, הלימודים בסדר ואני יחסית מחובר לחומר, ההופעה של דיפש-מוד מתקרבת ( אפשר כבר להוציא את הכרטיסים מהארון, לאחר שהיו קבורים שם יותר מחצי שנה ) והכרתי את ט'..... קיבוצניקית אמיתית, כ"כ שונה מהבנות שהכרתי בשנה האחרונה, כשאני איתה הכל נראה ורוד. הבוקר ההוא : זה התחיל כמו כל בוקר, מעבירים את הזמן בעבודה, אבל חושבים על חוף הים. שום דבר לא הצביע על הצפוי להתרחש... שום דבר מלבד הכותרות באתרי החדשות, "חילופי אש כבדים בצפון"... עבור כל מי ששרת שם בסוף שנות ה-90, זה אומר רק דבר אחד: יש הרוגים. כל היום רצות שמועות, לצערי, הפעם הן מתבררות כנכונות. דומה שמשהו גדול הולך להתרחש. בערב, בין הנאום של נסראללה לנאום של אולמרט, ט' אומרת לי שהיא צריכה קצת זמן כדי לסגור עיניינים עם האקס שלה... שגרה זה רע: קמים בבוקר, הולכים לעבודה, חוזרים, מנסים ללמוד, המבחנים אוטוטו בפתח אבל הראש במקום אחר. הטלוויזיה פתוחה כל הזמן, התמונות מחלחלות אליך אם תרצה או לא, ובין לפתור עוד תרגיל באקונומטריקה למבזק חדשות, אני בוחר במבזק. מתחילים לגייס מילואים, וגל שמועות כבר מתחיל להתרוצץ בין החבר'ה מהצוות, מתי מגייסים אותנו... אף פעם לא הייתי מורעל, אבל באיזה שהוא מקום אני רוצה שיקראו לנו. קשה לראות את הילדים מהסדיר מתמודדים ככה לבד, הראש שלי גם ככה לא בלימודים, ואני מעדיף להיות עם החבר'ה מהיחידה. בין לבין אני חושב על ט', אני רוצה להתקשר אליה, אבל מחליט שלא... היא ביקשה זמן, ואם יש משהו שגיליתי על בחורות ממרומי 27 שנות חיי זה שאסור להלחיץ אותן. הגיע תורנו: ביום שישי כבר ידענו, הודעה טלפונית שהעביר המפק"צ הייתה יותר מברורה, הולכים להקפיץ אותנו במהלך הסופ"ש. מצד אחד יש הקלה מסויימת, כי הכי גרוע זה האי-ידיעה, מצד שני הרגשה לא קלה של "זהו זה" הולכים למלחמה. בסופ"ש אני משתדל להספיק כמה שיותר, עוד ים, עוד פאב ואפילו לכרטיס של דיפש-מוד מצאתי פתרון, ידידה טובה שמחה לקבלו. שבת ב-1 בלילה זה מגיע : "שלום, זוהי הודעה עבור ......, הופעל גיוס חירום ביחידתך, עליך להתייצב... "
ההבטחה : דווקא אמור היה להיות אחלה קיץ. עיניינים הסתדרו בעבודה, הלימודים בסדר ואני יחסית מחובר לחומר, ההופעה של דיפש-מוד מתקרבת ( אפשר כבר להוציא את הכרטיסים מהארון, לאחר שהיו קבורים שם יותר מחצי שנה ) והכרתי את ט'..... קיבוצניקית אמיתית, כ"כ שונה מהבנות שהכרתי בשנה האחרונה, כשאני איתה הכל נראה ורוד. הבוקר ההוא : זה התחיל כמו כל בוקר, מעבירים את הזמן בעבודה, אבל חושבים על חוף הים. שום דבר לא הצביע על הצפוי להתרחש... שום דבר מלבד הכותרות באתרי החדשות, "חילופי אש כבדים בצפון"... עבור כל מי ששרת שם בסוף שנות ה-90, זה אומר רק דבר אחד: יש הרוגים. כל היום רצות שמועות, לצערי, הפעם הן מתבררות כנכונות. דומה שמשהו גדול הולך להתרחש. בערב, בין הנאום של נסראללה לנאום של אולמרט, ט' אומרת לי שהיא צריכה קצת זמן כדי לסגור עיניינים עם האקס שלה... שגרה זה רע: קמים בבוקר, הולכים לעבודה, חוזרים, מנסים ללמוד, המבחנים אוטוטו בפתח אבל הראש במקום אחר. הטלוויזיה פתוחה כל הזמן, התמונות מחלחלות אליך אם תרצה או לא, ובין לפתור עוד תרגיל באקונומטריקה למבזק חדשות, אני בוחר במבזק. מתחילים לגייס מילואים, וגל שמועות כבר מתחיל להתרוצץ בין החבר'ה מהצוות, מתי מגייסים אותנו... אף פעם לא הייתי מורעל, אבל באיזה שהוא מקום אני רוצה שיקראו לנו. קשה לראות את הילדים מהסדיר מתמודדים ככה לבד, הראש שלי גם ככה לא בלימודים, ואני מעדיף להיות עם החבר'ה מהיחידה. בין לבין אני חושב על ט', אני רוצה להתקשר אליה, אבל מחליט שלא... היא ביקשה זמן, ואם יש משהו שגיליתי על בחורות ממרומי 27 שנות חיי זה שאסור להלחיץ אותן. הגיע תורנו: ביום שישי כבר ידענו, הודעה טלפונית שהעביר המפק"צ הייתה יותר מברורה, הולכים להקפיץ אותנו במהלך הסופ"ש. מצד אחד יש הקלה מסויימת, כי הכי גרוע זה האי-ידיעה, מצד שני הרגשה לא קלה של "זהו זה" הולכים למלחמה. בסופ"ש אני משתדל להספיק כמה שיותר, עוד ים, עוד פאב ואפילו לכרטיס של דיפש-מוד מצאתי פתרון, ידידה טובה שמחה לקבלו. שבת ב-1 בלילה זה מגיע : "שלום, זוהי הודעה עבור ......, הופעל גיוס חירום ביחידתך, עליך להתייצב... "
