קיץ 2006

קיץ 2006

ההבטחה : דווקא אמור היה להיות אחלה קיץ. עיניינים הסתדרו בעבודה, הלימודים בסדר ואני יחסית מחובר לחומר, ההופעה של דיפש-מוד מתקרבת ( אפשר כבר להוציא את הכרטיסים מהארון, לאחר שהיו קבורים שם יותר מחצי שנה ) והכרתי את ט'..... קיבוצניקית אמיתית, כ"כ שונה מהבנות שהכרתי בשנה האחרונה, כשאני איתה הכל נראה ורוד. הבוקר ההוא : זה התחיל כמו כל בוקר, מעבירים את הזמן בעבודה, אבל חושבים על חוף הים. שום דבר לא הצביע על הצפוי להתרחש... שום דבר מלבד הכותרות באתרי החדשות, "חילופי אש כבדים בצפון"... עבור כל מי ששרת שם בסוף שנות ה-90, זה אומר רק דבר אחד: יש הרוגים. כל היום רצות שמועות, לצערי, הפעם הן מתבררות כנכונות. דומה שמשהו גדול הולך להתרחש. בערב, בין הנאום של נסראללה לנאום של אולמרט, ט' אומרת לי שהיא צריכה קצת זמן כדי לסגור עיניינים עם האקס שלה... שגרה זה רע: קמים בבוקר, הולכים לעבודה, חוזרים, מנסים ללמוד, המבחנים אוטוטו בפתח אבל הראש במקום אחר. הטלוויזיה פתוחה כל הזמן, התמונות מחלחלות אליך אם תרצה או לא, ובין לפתור עוד תרגיל באקונומטריקה למבזק חדשות, אני בוחר במבזק. מתחילים לגייס מילואים, וגל שמועות כבר מתחיל להתרוצץ בין החבר'ה מהצוות, מתי מגייסים אותנו... אף פעם לא הייתי מורעל, אבל באיזה שהוא מקום אני רוצה שיקראו לנו. קשה לראות את הילדים מהסדיר מתמודדים ככה לבד, הראש שלי גם ככה לא בלימודים, ואני מעדיף להיות עם החבר'ה מהיחידה. בין לבין אני חושב על ט', אני רוצה להתקשר אליה, אבל מחליט שלא... היא ביקשה זמן, ואם יש משהו שגיליתי על בחורות ממרומי 27 שנות חיי זה שאסור להלחיץ אותן. הגיע תורנו: ביום שישי כבר ידענו, הודעה טלפונית שהעביר המפק"צ הייתה יותר מברורה, הולכים להקפיץ אותנו במהלך הסופ"ש. מצד אחד יש הקלה מסויימת, כי הכי גרוע זה האי-ידיעה, מצד שני הרגשה לא קלה של "זהו זה" הולכים למלחמה. בסופ"ש אני משתדל להספיק כמה שיותר, עוד ים, עוד פאב ואפילו לכרטיס של דיפש-מוד מצאתי פתרון, ידידה טובה שמחה לקבלו. שבת ב-1 בלילה זה מגיע : "שלום, זוהי הודעה עבור ......, הופעל גיוס חירום ביחידתך, עליך להתייצב... "
 
חלק ב'

באנו למילואים "חשבנו עושים חיים": ההתחלה רגילה, פוגשים את כל החבר'ה מהצוות והפלוגה. כולם הגיעו, כולל חבר'ה שלא ראינו בשנים האחרונות, אפילו מישהו שאשתו בשמירת הריון הגיע, ולא ביקש להשתחרר. חותמים על ציוד ( יחסית המצב בסדר, אחרי הכל אנחנו במה שנהוג לכנות בתקשורת " יחידה מובחרת" ) ועולים צפונה לאלייקים לאימון קצר, האמת היא שאין הרגשה של מלחמה. באימון מתחילים לעשות סוויץ' בראש, רוב החבר'ה שאיתי וביניהם אני הם בוגרי לבנון, אבל נראה שהפעם המצב שונה. מסתיים האימון ונוסעים למכללת עמק יזרעאל, ממשיכים בתרגילים ומקבלים כל יום פקודות מבצע שמתבטלות בערב, בעיקר שורפים זמן. אני מתחיל להצטער שלא הבאתי חומר לימודי, תכלס אני במכללה, יש כאן מרצים ובטוח הייתי מוצא מורה טוב לכלכלה . הימים עוברים, עושה רושם שהמלחמה יכולה להתנהל גם בלעדינו, ולבסוף מוציאים אותנו ליום התרעננות בבית. ההרגשה הרווחת אצל כולם היא שנחזור מהיום הזה להזדכויות. הגיע תורנו : ביום שני בערב חוזרים למכללה, הדבר הראשון ששמים לב אליו זה הפנים של הקצינים, אפשר לראות שיש משהו באוויר.... מחר זה קורה, נכנסים פנימה.כולם חותכים לישון מוקדם, יש מחר "מלחמה על הראש". למחרת עושים הכנות אחרונות, דוחפים עוד ועוד ציוד, שמענו על בעיות בתספוקת, ואף אחד לא רוצה להתקע עם מחסור בפנים. יש לי 40 ק"ג על הגב, אבל אני לוקח 11 מחסניות, אם היה מקום בווסט הייתי לוקח יותר. בערב נוסעים לאזור תפן, ממתינים שם, פוגשים גדודים אחרים, צובעים פנים, ומחכים לאישור, שבאופן מפתיע הפעם גם מגיע.
 
חלק ג'

יום ראשון בלבנון: אחרי צעידה איטית ארוכה ומסורבלת מגיעים ליעד הראשון, כפר "דבל". אור יום כבר עולה, וממהרים להשתלט על בית, על מנת להעביר בו את היום. כבר ירו/זרקו מטענים/פצמרו אותי בעבר, אבל הפעם זה היה שונה. אני לא חושב שעברה דקה בלי שחטפנו משהו, והאמת היא שזה לא היה משנה אם מדובר בירי שלנו או שלהם, הכל היה קרוב, הכל רעד, ואף פעם לא ראיתי את החבר'ה עם פרצופים כ"כ לבנים. סאגרים (טילי נ"ט ) התחילו לעופף באיזור, ואז סוף סוף החליטו להודיע בקשר מהפיקוד שהולכים לירות עלינו סאגרים.. כאילו דה... ככה חולפות השעות כמו נצח, בקשר מודיעים שיש פצועים לגדח"הן, רק לאחר יום נדע שיש להם 9 הרוגים. כשאני חושב על כך אחורה, זה בטח היה היום הארוך בחיי, החושך פשוט סרב לרדת. אגב- היו הרבה תלונות על מחסור במזון, אבל כל מה שהצלחתי להכניס לפה ביום ההוא היו כמה בוטנים. המשך השבוע: אין לי חשק להמשיך לכתוב על שארית התקופה בפנים, המשכנו לעוד כפר, "רשף", ספגנו עוד הרוג לחטיבה. בילינו ימים בשיחים, מצאנו אמל"ח ובעיקר נדרנו נדרים, אני לפחות הבטחתי שאם אצא שלם אפסיק לעשן ( מדליק סיגרייה). הפסקת אש: ביום שני בבוקר הגיעה הפסקת אש, ניסינו לתפוס קצת שינה, אבל אחרי שבוע של קולות נפץ, קשה להירדם בשקט. בלילה התארגנו שוב בשני טורים, הפעם בכיוון דרום, חוזרים הביתה.
 
חלק ד' ואחרון

עוברים את הגבול : הפעם הצעידה הרבה יותר קלה, ממש רצים עד שמגיעים לגדר. בחוץ מחכים לנו עם שתיה וסנדביצ'ים, ואני סוף סוף זוכה להדליק סיגרייה אחרי שבוע בלי. אנחנו מקבלים חזרה את הפלאפונים שהפקדנו שבוע קודם לכן, ואני ממהר לשמוע הודעות. אני עובר מהר בין ההודעות, מחפש הודעה אחת, אחת ספציפית, אבל היא לא קיימת. שיחה קצרה עם ההורים, אס.אם.אס משותף לחברים/חברות ( בכל זאת 01:00 בלילה ), והחלטה אחת, מחר אני מתקשר לט'. שארית דבר: אין ספק שדברים נראים אחרת עכשיו, זוכים להעריך אפילו את הדבר הפשוט ביותר כמו להסתובב יחף. בזמן השהות בפנים אמרתי לעצמי שאם זה קורה עוד פעם, אני עולה על מטוס לתאילנד, אבל עכשיו אני בטוח שאם נקרא שוב, נגיע גם הפעם. בסופו של דבר ( כשאני מסביר לחברים שלא משרתים ) , אני לא עושה את זה בשביל המדינה, זה אך ורק בשביל הבן זוג בצמד שלי, שלושת החבר'ה האחרים בחולייה, חמישה עשר החבר'ה בצוות וכך הלאה. ואגב שניה לפני שהתקשרתי לט', עשיתי בירור קצר והיא חזרה לאקס שלה. נו מילא...
 

Just NATI

New member
../images/Emo24.gif

בכל אופן, נהנתי לקרוא, אתה כותב נפלא
ואהבתי את איך שאתה לוקח דברים בפרופורציות
 
למעלה