ההתעללות: המשך../images/Emo122.gif
... כעבור חצי שעה של סיבובים בסוהו בעקבות וויליאם בייקר הלכתי לאיבוד, וגם ווילי וחברו לא נמצאו באופק. מזל שהבאתי איתי מפה של לונדון- החלטתי לוותר ולחזור לתור... בשעה 22:00 סוף סוף היינו אמורים להכנס. השומר שאל את הבחור היווני כמה אנשים אנחנו והורה לנו לעבור לצד ימין של התור- כלומר החוצה! כן, כן! הוציאו אותנו מהתור! מוכי הלם, יוסי ואני הסתכלנו אחד על השני ולא האמנו שזה קורה. הדבר הראשון שעלה במוחי הוא כמובן לדבר עם ג'רמי ג'וזף- מנהל המועדון. ביקשנו לקרוא לו, ובמקרה (או שלא) הוא יצא. נאמתי לו איזה מונולוג מבולבל על כמה פעמים שהייתי ב- G.A.Y ואיך הגעתי מישראל במיוחד להופעה, ואיך אני מגיע כל כך הרבה ללונדון ואני לא יוצא לאף מקום אחר (עובדה: בשנתיים האחרונות אני יכול לספור למעלה מ-10 פעמים שהייתי שם, שזה הרבה יחסית לישראלי) In That Case, ג'רמי אמר לי, I don't understand why you were let out- you are a regular! זה הדבר הכי מהמם שאמרו לי אי פעם, או לפחות כך זה נשמע אחרי 6 שעות בשלג. גם אחרי שהיינו בפנים ההלם לא ממש עבר, אבל הוא היה חייב לעבור כי אז התחיל שלב הריב על המקום.... אח, אפרת, איך התגעגעתי ל- fevertour באותו שלב, שבאנו כמו גדולים עם מקומות מסומנים. פה הייתי צריך לריב ולצעוק בשביל לשמור על מקומי בשורה השניה. לא נהנתי בכלל מהמסיבה עם השירים המדהימים כי פחדתי שאני לא אהיה קרוב מספיק- והתעסקתי רק בזה. ב-12:30 הפסיק העולם והתחיל better the devil you know. באותו שלב כבר הייתי גמור: הגב שלי גמר אותי מלעמוד, לא יכולתי לסחוב יותר, והשעון הראה 50 דקות לתחילת המופע. ניסיתי להחזיק מעמד בדוחק שהלך וגבר. היה מזעזע. סיכום ביניים: 6 שעות בתור בקפאון נוראי, ובסוף הסלקטור התייחס אלינו כמו אל זבל, ונאלצנו להתחנן על מקומנו במופע, ואז עוד שעתיים וארבעים דקות בדוחק נוראי בלי אוכל או שתיה. כל מה שרציתי בשלב זה הוא שההופעה כבר תעבור ואני אהיה מאחורי זה ואנוח קצת. ואז וויתרתי. אמרתי שלום לאוחצ'ה שעמדה לידי (הוא עובד ב-HMV אוקספורד) ופילסתי את דרכי החוצה, מנסה לנשום. חצי מעולף, פגשתי שם את יוסי שקנה לי שתיה. 38 דקות לקיילי והחלטתי שהבריאות שלי ממש חשובה לי, אפילו יותר ממקום טוב בהופעה של קיילי. המארגנים של ה-GAY התייחסו לאנשים שם כמו כלבים. מעניין אם קיילי יודעת את זה, תהיתי לעצמי. חזרתי להמולה ב-11 דקות לקיילי, פילסתי את דרכי כמעט עד המקום שהייתי פעם קודמת (הפעם שורה רביעית, קצת יותר בצד), עזר לי שהייתי "פרצוף מוכר"... כמה דקות לפני תחילת המופע מישהי בשורה הראשונה התעלפה והוציאו אותה- ורק אז הם חשבו לחלק בקבוקי מים למסכנים שעומדים מקדימה ונמחצים כמעט למוות. כשקיילי עלתה לבמה כל מה שהקהל רצה (כמו תמיד) זה לגעת בה, וכמובן האהבה המטורפת הזאת והאנרגיה שבאויר. אבל פתאום זה היה נראה לי מוזר, שאת כל מסכת העינויים האלה (יום טירונות בצבא הוא הרבה יורת קל לעומת זה!) עברנו כדי לראות אותה, והיא- אין לה שמץ של מושג מזה. אין לה שמץ של מושג שכל המערכת שמסביבה מתייחסת לאנשים- תסלחו לי- כמו בשואה! זאת פשוט התעללות! (בקרוב גם אפרט את "סיפור המצלמה" שזאת הוכחה חותכת לכך) היא עולה על הבמה, עושה את הקטע שלה, חיה בסרט, ואנחנו צריכים אשכרה להאבק כדי לשרוד. אני חושב ש-2000 איש זה קצת מוגזם- במקום הזה. במיוחד שלקחו 20 פאונד לכרטיס (רק לשם השוואה- ההופעה הקודמת של קיילי שם עלתה 10 פאונד, וכרטיס לפיבר טור עלה 25 פאונד.) אבל מי שואל אותי. הם אלו שעשו 40,000 פאונד רק על הכרטיסים באותו ערב, שלא נדבר על שתיה. משתלם להביא את קיילי.
