קייטי על כעס

OrlyAum

New member
קייטי על כעס

"אם הכל מושלם אז למה לשנות? האם העבודה נועדה רק בשביל לעזור לנו לקבל דברים?"


זוהי תפיסה מאד רווחת של העבודה.

קייטי אומרת:" להגיד שאנחנו תמיד צריכים לקבל דברים זוהי עוד פילוסופיה ,מעין דת שלא ממש הצליחה לעבוד .

העבודה לעולם אינה מורה לאנשים מה הם "צריכים" לעשות. בעבודה פשוט שואלים: "איך את/ה מגיב/ה שאת/ה מתווכח/ת עם המציאות?
העבודה מתעמקת בסיבה ובמסובב של התקשרות למחשבה כואבת, החקירה עוזרת למצוא את החופש שלנו.

למשל אם אבא שופט את החיים שלי ואני אומרת לעצמי שאני צריכה לקבל את זה, אין סיכוי שארגיש איזושהי הקלה לטווח הארוך. הבעיה נשארת שם בחוץ כמשהו שאני מגיבה אליו ושונאת אותו, משהו שמרחיק אותי מעצמי ומשאיר אותי בהתעלמות או הדחקה.

ופה העבודה עוזרת למשהו אחר לקרות.

קודם כל אני כותבת את הבעיה על נייר:
"אני כועסת על אבי משום שהוא כל כך שיפוטי

ואז אני חוקרת את זה.
אבי לא צריך היות כל כך שיפוטי-האם זו אמת?
ועונה כן, שזו אמת כי זה משגע אותי.

שאלה 2:
האם אני יכולה לדעת בוודאות שזו אמת- שהוא לא צריך היות כל כך שיפוטי?
(האם אני יכולה לדעת מה נכון או לא נכון למישהו אחר?הרי אין לי מושג אם הוא אמור באמת להיות שונה מכפי שהוא.
אז התשובה היא –לא. לא במאה אחוז.

התובנה הראשונה מהעבודה- היא שאנחנו רואים שמה שהאמנו שהוא נכון במאה אחוז הוא לא ממש ..
(למשל פה-שלאבא אסור להיות שיפוטי...) כך במציאות. במציאות אבות הם כן שיפוטיים לפעמים. ותמיד היו. וזו האמת.

אנשים חדשים לעבודה יכולים לומר:
"כן, נכון, אבות הם שיפוטיים אבל הם לא צריכים להיות"

ולכן השאלה השלישית חושפת כל כך הרבה:

איך את/ה מגיב/ה כשאת/ה מאמין/ה למחשבה שאבי לא צריך להיות כל כך שיפוטי?
אני כועסת, אני מתמרמרת כנגד ביקורת שלו, מתנגדת לעיצות שלו, שונאת את זה שהוא חושב שהוא יודע יותר טוב, אני מתעלמת ממנו, מתלוננת לחברים שלי. אני לא מקשיבה מה שיש לו להגיד וכשאני איתו אני לא מדברת או עונה בגסות...

איך זה מרגיש?
די חרה.

כשאנחנו מאמינים שלאבא אסור להיות שיפוטי, האפקט של האמונה הזאת הוא כעס, מרירות, ונפרדות. זה לא האפקט של השיפוטיות שלו-מישהו אחר יכול לשמוע את אותם שיפוטים בדיוק ולחשוב שהוא דווקא נותן עצות טובות, או שזו רק דעתו שהוא מביע, ומישהו אחר יכול אפילו לחשוב שהוא משעשע. אבל כשאנחנו משוכנעים שהוא אמור להתנהג אחרת כאבא, אנחנו מתווכחים עם המציאות ומפסידים 100% מהזמן. זה כמו להגיד שהשמיים לא אמורים להיות כחולים. בבקשה, הסתכלו על השמיים הכחולים ותגידו לעצמכם שהם צריכים להיות ירוקים ותרגישו את האבסורד שבכך. (זה תרגיל טוב לכאלה שחדשים בעבודה). ועד כמה שזה באמת נשמע אבסורדי כשמדברים על השמיים, זה בדיוק מה שאנחנו עושים עם כל הסובב אותנו. וזה אלים, ואנחנו חווים את האפקט של זה בתור מתח.

העבודה לא אומרת ש"צריך לקבל דברים כפי שהם". אנחנו לא חייבים לקבל את זה שהשמיים כחולים או שאבינו שופט אותנו.
אנחנו יכולים להתווכח עם זה ולנסות לשנות דברים בעולם בכדי שיתאימו לאיך שאנחנו רואים את הדברים.
זה מה שאנשים ניסו לעשות מאז ומעולם. נשאלת השאלה: האם זה הצליח?

דרך חקירה אנחנו מגלים שכשאנחנו מאמינים שמשהו צריך להיות אחר מכפי שהוא, אנחנו חווים מתח ומאשימים את ה"משהו". במציאות זוהי החשיבה שלנו על ה"משהו" שגורמת למתח.

השאלה הרביעית עוזרת לנו לראות זאת באופן יותר ברור:

מי תהייה ללא המחשבה: " אבי לא צריך היות כל כך שיפוטי?"( וזה עוזר לעצום את העיניים ולדמיין את האב כשהוא שופט)
מי תהייה אם לא היית מאמין שהוא אינו אמור לשפוט?

אם אבי שופט אותי ואני לא הייתי מאמינה למחשבה שאבי לא אמור לשפוט הייתי רואה אותו כמו שאני רואה גל שמתנפץ אל
החוף או כמו שאני שומעת כלב נובח. הייתי רואה את זה כאופן הביטוי היחיד שהוא מכיר, אולי אפילו הייתי מפרשת את זה
כאכפתיות?

ואז בא ההיפוך.
הזדמנות למתוח את גבולות המיינד ולחקור זוויות ולראות אפשרויות שקודם כשהאמנו למחשבה היינו עיוורים לגביהן.

אבי לא צריך היות כל כך שיפוטי-

הפכו את המחשבה

אבי כן צריך להיות כל כך שיפוטי-
כן אני רואה. כי זה מי שהוא, והוויכוח עם זה כבר מתיש.

עוד היפוך?

אני לא צריך להיות כל כך שיפוטי-
לא חשבתי על זה קודם. כשאני מתלוננת על כמה שהוא שיפוטי אני ממש שיפוטית לגביו. לא פלא שאנחנו עולים אחד לשני
על העצבים. אני עושה בדיוק את אותו הדבר שאני כועסת עליו שהוא עושה!

התוצאה של החקירה היא לעיתים קרובות הערכה עמוקה יותר של האנשים הנמצאים בחיינו ומודעות לכך שאלה לא
מילותיהם או מה שהם עושים שפוגע בנו -אלא המחשבות הלא מתוחקרות שלנו על מה שהם אומרים או עושים.
על ידי שיפוטים ושימוש כנה בתהליך החקירה, אנחנו יכולים להמיר אפילו את הדברים הטראומטיים ביותר.
אנחנו באופן קבוע חווים זאת בסקול, אנשים משתחררים מכל דבר שניתן לעלות על הדעת, כולל אונס וגילוי עריות.
וגם לא צריך לחכות למשהו כל כך טראומתי ל מנת למצוא חופש. אנחנו יכולים לשפוט את הבוסים שלנו, את הגוף שלנו, את
חשבונות הבנק שלנו ולהשתחרר מהמתח כאן ועכשיו.

"בלבול הו הסבל היחידי" אומרת קייטי.
חקרו את הבלבול ותשתחררו.

עם הזמן והיכרות עם התהליך של העבודה, אנשים מתחילים לקבל דברים איך שהם, ולא בגלל שהם אמרו לעצמם ש"צריך"
לקבל דברים כפי שהם, אלא משום שהם ראו שהויכוח ע המציאות הוא כואב וחסר טעם.
כשהתובנה ה מופנמת לגמרי אין צורך לשלוט בוויכוחים-הם פשוט נפסקים.
התוצאה היא שקט נפשי שעולה על כל מה שקיווינו להשיג בוויכוחים שלנו.
 
למעלה