אני רוצה להיות עצובה.
כי סיימתי תיכון, פאק איט. אני עוזבת את המקום הזה, שלמדתי בו 3 שנים, ואני כנראה לא אראה את האנשים האלה יותר בחיים. ואני פשוט...לא מצליחה להתעצב. זה כל כך לא מזיז לי, שזה פשוט מתסכל. לראות את כולם אתמול במסיבת הסיום, מופיעים ורוקדים ומתחבקים על הבמה, ומתרגשים כל כך... ולדעת שאני לא שותפה להרגשה הזאת, שאני, פרנקלי, ממש לא מצטערת שאני לא הולכת לראות אותם יותר. ורע לי עם זה. :/ גם אני רוצה חווית תיכון מרגשת, שמתרפקים עליה, ונזכרים בה ממרחק השנים, וצוחקים ומתגעגעים ומעלים אנקדוטות משעשעות על הפעם שהדבקנו מסטיק על הכסא של המורה או אנאערף. ואין לי את זה.
יאללה, עברו 3 שנים, סיימתי 12 שנות לימוד, למי אכפת?... [רק חבל שיש כמה ילדים שנורא רציתי להתקרב אליהם ב-3 השנים האלה, ובגלל שאני כזו מעפנה אף פעם לא הצלחתי לנצל את ההזדמנות. ועכשיו...טוב, עכשיו זה כבר לא יקרה בחיים]