די.
אני לא יכולה ככה יותר. הפסקתי לישון כמעט לגמרי, זה לא הגיוני. כשאני כבר ישנה אני חולמת שהיא מתה, או שמאשפזים אותה במוסד סגור. אני יכולה להתקשר אליה ארבעים פעם ביום, סתם כדי לנסות לגלות לפי הקול שלה אם היא בסדר באותו רגע. והיא אף פעם לא בסדר. ואם היא לא עונה לי אני מתחילה להריץ סרטים בראש. אני בקושי מסוגלת לתפקד, אני מתחילה לבכות סתם באמצע היום בגלל כל מיני חזיונות מטורפים שעושים לי בלאגן במוח ושאני לא מצליחה להוציא משם. אני מנסה לא לחשוב על זה ולהמשיך לחיות את החיים שלי אבל איך אפשר לשכוח באמת, זה תקוע לי כמו גוש ענקי בגרון ואני בקושי מסוגלת לנשום. אני מזנקת לפלאפון כל פעם שהוא מצלצל והלב שלי מזנק למהירויות שלא הכרתי. רק לא חדשות רעות, רק לא חדשות רעות, רק לא חדשות רעות. אני כבר לא יכולה לריב איתה, כי לעזאזל, מה אם היא תעשה משהו והדבר האחרון שאני אזכור זה שכעסתי - - - ואני הכי מנסה שאפשר לעזור לה אבל אני לא יודעת, אני לא יודעת, אני לא יודעת מה עושים ומה אומרים ואיך משפרים את המצב. וזה לא אמור להיות ככה. זה פאקינג לא אמור להיות ככה. [איך לעזאזל הצלחתי לגרום לזה להישמע כאילו זה all about me כשבעצם מדובר בה ורק בה... הייתי מוכנה לא לישון יותר אף פעם אם זה היה איכשהו יכול לעזור לה.]