[כי אני פוסטמתעל וכתבתי את זה בטעות
באופטימיות] החברות הכלבות הבריזו לי היום כהרגלן. זה כזה דפוק, בכל פעם שאני מנסה לעשות משהו נורמלי ביחד הן לא רוצות/מסכימות ואז מבריזות בטענה ש"אין לנו כוח". מה אין לכן כוח, כוסעמק? אתן בנות 70 או משהו? סחבתן סלי ירקות כל היום? ונמאס לי לשבת כל ערב מול הטלוויזיה לבד, לגמרי לבד, נמאס לי לשמור כל דבר בלב עד שהכל מתפוצץ כי אין אף אחד שאני יכולה לספר לו בלי להרגיש שמרחמים עליי, ואני כל כך צריכה חברים נורמליים ** ביום שלישי אמרו לי שאני פולנייה. פעמיים. (1. אדון חוסר טאקט: "חבל" אני: "חבל אומרים על מי שמת" חסר טאקט: "את כזאת פולניה" אני: "תמות" חסר טאקט: "לא, באמת" 2. חסר טאקט: "אנחנו עצובים מדי, אני ואת" אני: "דבר בשם עצמך" חסר טאקט: "תפסיקי להיות כזאת פולניה"). ומה שגרוע זה שזה באמת נכון, אני אשכרה הופכת להעתק של אמא שלי וזה מחריד. וכל הציורים שיצאו לי מחורבנים כל כך, ויש לי על הראש איזה פסל שצריך להגיש ב-22.10 ואני לא בשלב הביצוע אפילו ו30 תרגילים במתמטיקה שכל כך אין לי כוח להכין ועבודה טיפשית בגיאוגרפיה ובאנגלית אבל במקום זה אני יושבת שעתיים מול הטלוויזיה וזה דפוק כל כך כי יכול להיות שאפילו מחר תיגמר השביתה ואז אני אידפק בגלל העצלנות שלי, כמו תמיד. מכל המשכורת של הקיץ שעבדתי חודש מחורבן בשבילה נשארו 320 שקל. מתוך 1,500 שקל, פאקינג 1,500 שקל. איך לעזאזל בזבזתי כל כך הרבה מאז יולי? זהו, הלך כל הכסף למצלמה שההורים לא מוכנים לממן לי, והכל בגלל אוכל טיפשי וספרים ובגדים. נמאס לי להיות כזאת שטחית, וזה לא כאילו שגם אם אני אקנה עוד מיליון בגדים זה יספיק מתישהו. ובכלל, אני שונאת את השביתה הזאת, כל העסק עושה לי דז'ה וו לחופש הגדול הכי גרוע בעולם. אתמול דיברתי עם ילדה מביה"ס הקודם שלי ואיכשהו זה התגלגל לשיחת נפש והיא סיפרה לי על איזה חרא שמטריד אותה והקטע הנוראי הוא שזה בדיוק אותו אחד שהרג לי את התמימות בגיל 12 וחצי, ואני מרגישה כל כך אשמה כי לא אמרתי אז כלום ויכול להיות שאם כן הייתי אומרת לא היה קורה עוד דבר נורא כזה ובכיתי כל הלילה ואוף איתי ועם האנוכיות המחרידה הזאת, והמחשבה על זה שהיא עוברת עכשיו את כל מה שהתגברתי עליו כבר.. בא לי לבכות ובעצם הכל אמור להיות כל כך טוב, ויעל עוברת לגבעת שמואל בסוף החודש, ולמרות הכל היה לי נחמד עם חסר הטאקט לפני שבועיים, אבל אני כבר לא זוכרת מתי בפעם האחרונה חייכתי כי באמת היה לי טוב