המצב הנפשי שלי מדרדר ואני על הפנים
באמת אני נרקבת בבית וזה מחלחל פנימה. עברו עלי שעות קשות וטיפשיות ופתטיות, בהם עשיתי ואמרתי דברים טיפשיים ופתטים, כולל להתקשר למלא אנשים שלא ענו (ולאחד שלא ציפיתי שיענה וענה בכל זאת. ובראש מפגרותי אמרתי לו "מה? אני.. לא באמת חשבתי שתענה" "אז לנתק?" "כן. לא. אולי. לא יודעת"
) לא טוב לי. ואני לא מבינה את זה: מבחוץ אם מסתכלים צריכים להיות לי חיים מצוינים. יש לי משפחה רגילה, יש לנו פחות או יותר כסף, אני עצמאית, אינטילגנטית, יודעת מלא דברים שימושיים ולא שימושיים, מצחיקה, נראית לא רע בכלל, כיף איתי.. אז למה כלכך לא טוב לי עם עצמי? למה אני גורמת לא טוב לאנשים שמסביבי? ואני מרגישה שכל החרא הזה פשוט לא קשור לדברים חיצוניים, זה לא מי אני ועם מי אני נמצאת ומה אני עושה או לא עושה בחיים, זה פשוט הרבה יותר עמוק והרבה יותר מושרש בתוכי כמו נרטיב כזה: אף פעם לא יהיה לי טוב. ואני אף פעם לא יהיה נורמלית ושמחה ושלמה. וזה מחרפן אותי וזה משגע אותי ואני כנראה לנצח יהיה כזאת משוגעת ופסיכוטית ועצובה. ואני צריכה ללכת כי לראשונה בשלושה ימים האחרונים מישהו נזכר בקיומי והזמין אותי למשהו שהוא לא רק לרחם על עצמי, אז אני לא יכולה לפספס את ההזדמנות רק כי יש מישהו לרוץ איתו בטלוויזיה. סתם, אני באמת מבואסת רצח, אין מה להגיד..