אני מרגישה שאני משתגעת.
אני באמת באמת מרגישה שאני משתגעת. כל הקטע הזה של להתעלף באמצע שומקום כי חסר לי ברזל בגוף, ולקום מתוך שינה כי יש לי מחלת ירח וזה רציני, ועם הידיד הכי טוב לשעבר שכל הזמן חוזר אל החיים שלי, ואיתו. בעיקר איתו. אני מרגישה שהחיים האלו גדולים עליי, ברצינות. אז עכשיו חופש גדול. וכל מה שאני עושה זה להתבטל בבית, לקום ב-3/4 בצהריים, לעשות כלום וללכת לישון בבוקר. כי ככה בחרתי, ועכשיו אני לא ממש מצליחה לשנות את זה. ואל תציעו לי להישאר ערה לילה שלם כמו שאני יכולה ואז להחזיק מעמד מהבוקר [שבו אני מתחילה להתעייף] עד הלילה אחריו, כי אני לא אצליח. ניסיתי. והכלום הזה שאני עושה בדיוק תורם למצב הרוח שלי, שגם ככה בגובה הדשא. ואין לי כבר למי לספר, באמת. זתומרת בטח שיש לי את חברות שלי וכל זה, אבל הן בדיוק חזרו מהקורס משצי"ם הזה, שגם ככה כשראיתי את הטקס היה בא לי לבכות כי זה כל כך מרגש וגם אני רוצה, ולא יצאתי כי אני סתומה ויכלתי להילחם על זה, ובקיצור לא בא לי להציק להן עם הצרות שלי כשהן באווירה כל כך טובה וכל זה. ולאחרונה התחלתי פשוט להתמוטט באמצע מקומות. ללכת בבית, נגיד למטבח, ובאמצע ליפול. "להתעלף" לחצי דקה. וזה משגע אותי. וזה הכל בגלל הטמטום שלי, שהיו כדורים שהייתי אמורה לקחת ולא לקחתי. למה? מתוך פרנציפ. חשבתי שאני עושה להורים שלי טובה, אבל זה בעצם טובה שאני עושה רק לעצמי. כי עכשיו אני לא בריאה. והיה לי חום היום בלילה, ועכשיו הוא יורד בזכות אקמול. והידיד הכי טוב שלי, שאני כרגע צריכה לסמן אותי כידיד הכי טוב לשעבר, חוזר לחיים שלי ואני לא בטוחה אם אני רוצה. למרות שכן. אני מתגעגעת. אבל לא. כי יש טובים ממנו. ואני משגעת את עצמי, ואני לא מפסיקה לחשוב. כשהוא מתקשר או משהו כזה אני נזכרת בשיחות ה-4-5 שעות שהיו לי איתו פעם, שאף פעם לא נגמרו לנו נושאי השיחה. אבל עכשיו? עכשיו יש לי אחד חדש כזה. והוא טוב יותר. והוא מקשיב יותר, ועוזר יותר, ואני מקשיבה לו יותר. והכי חשוב, אנחנו לא שונאים אחד את החברים של השניה. ותשמעו, אין מה להגיד, נוח לי איתו הרבה יותר. אבל בכל זאת, כשהקודם מתקשר אני מרגישה ש... אוח, לא יודעת. אני מתוסבכת. ולאלוהים בטח לא מספיקות כל הצרות שכתבתי למעלה, אני גם סהרורית. כן כן, ממש סהרורית. חולת ירח. קמה מתוך שינה ומתהלכת לי בבית, עושה פרצופים לאנשים בבית וממלמלת שטויות, וחוזרת לישון. וכשאני קמה אני לא זוכרת את זה. ממש ממש סהרורית. ואין לי מושג למה אפילו. מאז שאני קטנה אמרו לי שאני מדברת מתוך שינה. אבל הולכת? אשכרה הולכת? ממתי? אני מרגישה שהכשרון שלי הוא להיקלע למצבים חסרי סיכוי. להתאהב באנשים חסרי סיכוי. כמו איתו, כמו שאתן מבינות. ואני מרגישה שהחיים שלי מתפרקים. מ-ת-פ-ר-ק-י-ם. אני צריכה לחיות על כדורים, וללכת להיבדק לגבי הסהרוריות, ולשמור את כל המחשבות שלי בראש ובבטן ונמאס לי. אמא אמרה לי אתמול "אנחנו מטעות, מאיה. גם אני הייתי ככה. אנחנו מראות שאנחנו חזקות מבחוץ אבל בעצם בפנים הלב נשבר אחרי מילה אחת קטנה שמישהו זורק. ואנחנו באמת מנסות להיות חזקות, אבל אנחנו לא כאלה. אנחנו פשוט האחרונות שנבקש עזרה." ובאמת שלא אמרתי לה כלום לפני זה. היא פשוט רואה הכל על הבעות הפנים שלי. ופשוט בא לי מישהו לדבר איתו. מישהו דמיוני כזה, שישמע את כל מה שיש לי להוציא ופשוט לא יגיב. פשוט יחבק אותי וזהו. וכבר אין מישהו כזה. ואני מנסה לשחק אותה הבנאדם הכי לא פגיע והכי אדיש בעולם אבל בעצם אני תלויה באנשים אחרים, כ"כ תלויה. היום כשראיתי את החברות הכי טובות שלי אחרי שבועיים שלא, התחלתי באמת לבכות. לבכות. ממש דמעות, והיסטריה. כי אני תלויה בהן. בהן ובו. כי אני פשוט חלשה מדי בשביל לשאת את החיים האלה על הכתפיים שלי לבד, בלי שמישהו יחזיק אותי. ובזמן האחרון זה כבד מדי גם בשביל מי שמחזיק אותי. אז הוא עוזב. ולאט לאט אני נופלת.