Unflushable
New member
קיבעון זה רע
אני שומע את כולם בוכים שלינקין שינו סגנון. אני לא יודע, כי אני לא מוריד דיסקים של להקות שאני אוהב, וקוורטי הוא פאקין מאסטרפיס שחבל שלא יהיה, וואט אייב דאן אחלה שיר, אבל מי שמכיר אותי יודע שיש 3 להקות שאני באמת באמת אוהב, אפילו יותר מלינקין. ודרכם אוכיח למה לבכות כמה זה נורא שלינקין שינו את סגנונם המוזיקלי זה רע. נתחיל בטניישס די, הלהקה של ג'ק בלאק והלהקה הטובה ביותר עלי אדמות בעיניי. הסלף טייטלד שלהם, טניישס די, הוא אלבום מאוד מינימליסטי, נשמע כמו 2 חברה באולפן עם גיטרות וחשיש שמצטרפים אליהם חברים שלהם כדי לעזור להם עם באס ותופים. השירים קטנים אך יפים ומתארים סיטואציות מצחיקות בפורמאט של זמר גיטרה עם עוד קצת כלי נגינה ברקע. לשמוע אותם בהופעה כמו שלצערי הרב יצא לי רק דרך הדיווידי שלהם, The Masterworks זה אפילו עוד יותר "אינטימי" כי זה לחלוטין רק הם והגיטרות. עכשיו השנה יצא להם אלבום נוסף, The Pick Of Destiny, אינסטנט קלאסיק. בהתחלה נרתעתי, מה זה הבומבסטיות והתיאטרליות והקולות וההפקה אבלזה עוד שלב בהתפתחות, מהחברה ללהקה גדולה ששרה שיר הלל לעצמה וככה יצא אלבום שבאמת נראה כמו סרט הוליוודי בהתאם לסרט הענק מפרט הגורל ולא לסרט סטודנטים שחצי מהתקציב הלך לחשיש. אני לא שומע ואומר "למה לא השקיעו" או אומר "מושחתים נמאסתם" אני נהנה מכל אחד כיחידה נפרדת, וככה גם אתם צריכים לעשות, להתייחס לאלבום כאלבום חדש ללהקה שפתחה דף חדש. עכשיו נעבור ללהקה ששמה את "להמציא את עצמי מחדש" על המפה, אורפנד לנד הישראלים שמרוב שהם טובים ויחודיים אי אפשר להגדיר אותם סגנונית מעבר לקשת הרחבה של "מטאל". אורפנד לנד התחילו בכלל בתור להקה די גרועה בשם Resurrection מבת-ים שעשתה מטאל צרחות ונכשלה הוריבלי. הם המציאו את עצמם מחדש ע"ש שיר של יהודה פוליקר, הוציאו דמו שגרם להם לחתום בהולי רקורדס הצרפתית כשהם רק בני 18-19 והוציאו את אלבומם הראשון , סהרה. סהרה מציג משהו שניתן להגדיר כדת' מטאל מלודי עם השפעות של מוזיקה ערבית, גיטרה, עוד, סיטאר ואיש מטורף שצורח ומפעם לפעם מכניס שורה בקלין. לאחר שנתיים החליט קובי פרחי הסולן שאלבומם השני, אל נורא עלילה, יהיה שונה לחלוטין. ההשפעה של המוזיקה הערבית חומשה והם הפכו לסוג של דום-דת', כלומר מוזיקה יותר איטית ומלנכולית, כמו כן עם סהרה היה דתי באופן כללי אל נורא עלילה כוון ישירות ליהדות עם שירים כמו שיר המעלות ואל מאוד נעלה. חוץ מקול הפעמונים של פרחי אתם לא תזהו שזה אותה להקה אבל זה פאקין אנביליוובלי גוד. הלהקה התפרקה, חלק חזרו בתשובה וחלק נפלו לסמים, ועברו 7 שנים. ב-2003 יצא אלבומם השלישי והאלבום שהוא בעיני הטוב בהיסטוריה, מבול, מבול הוא אלבום של מטאל מתקדם והשפעות ים-תיכוניות לאוו דווקא ערביות והוא ב-6 שפות. הוא שונה באלפי מונים מכל מה שהתרגלנו אליו וקובי בקושי צורח. עכשיו יוצא להם אלבום נוסף עוד מעט, עכשיו הם בתהליך הכתיבה, ואני יודע שהוא יהיה מאוד שונה ומאוד מאוד מחכה לו. אופת', עוד אחת מהלהקות האהובות עליי יש את האלבום הראשון והשני, מטאל צרחות לכל דבר, השלישי והרביעי, נסיון להיות יותר מלודיים, החמישי והשישי, אלבומים קודרים ויפים ומאוד מאוד שונים מהאחרים, דמניישן האלבום השקט שלהם שם מיקאל הסולן לא צורח בכלל והוא מצמרר ביופיו והאחרון שפותח תקופה חדשה באופת', של מוזיקה פרוגרסיבית ואקספירימנטאלית. אם הייתי מקובע על טניישס די הישנים, אופת' הישנים או אורפנד לנד הישנים, הייתי מנוע מהאלבומים היפים ביותר שאני מכיר והייתי בטח מתאבד בשל חוסר המשמעות המוזיקלי.
אני שומע את כולם בוכים שלינקין שינו סגנון. אני לא יודע, כי אני לא מוריד דיסקים של להקות שאני אוהב, וקוורטי הוא פאקין מאסטרפיס שחבל שלא יהיה, וואט אייב דאן אחלה שיר, אבל מי שמכיר אותי יודע שיש 3 להקות שאני באמת באמת אוהב, אפילו יותר מלינקין. ודרכם אוכיח למה לבכות כמה זה נורא שלינקין שינו את סגנונם המוזיקלי זה רע. נתחיל בטניישס די, הלהקה של ג'ק בלאק והלהקה הטובה ביותר עלי אדמות בעיניי. הסלף טייטלד שלהם, טניישס די, הוא אלבום מאוד מינימליסטי, נשמע כמו 2 חברה באולפן עם גיטרות וחשיש שמצטרפים אליהם חברים שלהם כדי לעזור להם עם באס ותופים. השירים קטנים אך יפים ומתארים סיטואציות מצחיקות בפורמאט של זמר גיטרה עם עוד קצת כלי נגינה ברקע. לשמוע אותם בהופעה כמו שלצערי הרב יצא לי רק דרך הדיווידי שלהם, The Masterworks זה אפילו עוד יותר "אינטימי" כי זה לחלוטין רק הם והגיטרות. עכשיו השנה יצא להם אלבום נוסף, The Pick Of Destiny, אינסטנט קלאסיק. בהתחלה נרתעתי, מה זה הבומבסטיות והתיאטרליות והקולות וההפקה אבלזה עוד שלב בהתפתחות, מהחברה ללהקה גדולה ששרה שיר הלל לעצמה וככה יצא אלבום שבאמת נראה כמו סרט הוליוודי בהתאם לסרט הענק מפרט הגורל ולא לסרט סטודנטים שחצי מהתקציב הלך לחשיש. אני לא שומע ואומר "למה לא השקיעו" או אומר "מושחתים נמאסתם" אני נהנה מכל אחד כיחידה נפרדת, וככה גם אתם צריכים לעשות, להתייחס לאלבום כאלבום חדש ללהקה שפתחה דף חדש. עכשיו נעבור ללהקה ששמה את "להמציא את עצמי מחדש" על המפה, אורפנד לנד הישראלים שמרוב שהם טובים ויחודיים אי אפשר להגדיר אותם סגנונית מעבר לקשת הרחבה של "מטאל". אורפנד לנד התחילו בכלל בתור להקה די גרועה בשם Resurrection מבת-ים שעשתה מטאל צרחות ונכשלה הוריבלי. הם המציאו את עצמם מחדש ע"ש שיר של יהודה פוליקר, הוציאו דמו שגרם להם לחתום בהולי רקורדס הצרפתית כשהם רק בני 18-19 והוציאו את אלבומם הראשון , סהרה. סהרה מציג משהו שניתן להגדיר כדת' מטאל מלודי עם השפעות של מוזיקה ערבית, גיטרה, עוד, סיטאר ואיש מטורף שצורח ומפעם לפעם מכניס שורה בקלין. לאחר שנתיים החליט קובי פרחי הסולן שאלבומם השני, אל נורא עלילה, יהיה שונה לחלוטין. ההשפעה של המוזיקה הערבית חומשה והם הפכו לסוג של דום-דת', כלומר מוזיקה יותר איטית ומלנכולית, כמו כן עם סהרה היה דתי באופן כללי אל נורא עלילה כוון ישירות ליהדות עם שירים כמו שיר המעלות ואל מאוד נעלה. חוץ מקול הפעמונים של פרחי אתם לא תזהו שזה אותה להקה אבל זה פאקין אנביליוובלי גוד. הלהקה התפרקה, חלק חזרו בתשובה וחלק נפלו לסמים, ועברו 7 שנים. ב-2003 יצא אלבומם השלישי והאלבום שהוא בעיני הטוב בהיסטוריה, מבול, מבול הוא אלבום של מטאל מתקדם והשפעות ים-תיכוניות לאוו דווקא ערביות והוא ב-6 שפות. הוא שונה באלפי מונים מכל מה שהתרגלנו אליו וקובי בקושי צורח. עכשיו יוצא להם אלבום נוסף עוד מעט, עכשיו הם בתהליך הכתיבה, ואני יודע שהוא יהיה מאוד שונה ומאוד מאוד מחכה לו. אופת', עוד אחת מהלהקות האהובות עליי יש את האלבום הראשון והשני, מטאל צרחות לכל דבר, השלישי והרביעי, נסיון להיות יותר מלודיים, החמישי והשישי, אלבומים קודרים ויפים ומאוד מאוד שונים מהאחרים, דמניישן האלבום השקט שלהם שם מיקאל הסולן לא צורח בכלל והוא מצמרר ביופיו והאחרון שפותח תקופה חדשה באופת', של מוזיקה פרוגרסיבית ואקספירימנטאלית. אם הייתי מקובע על טניישס די הישנים, אופת' הישנים או אורפנד לנד הישנים, הייתי מנוע מהאלבומים היפים ביותר שאני מכיר והייתי בטח מתאבד בשל חוסר המשמעות המוזיקלי.